Terumah

My Musing
The midrash starts with a quote from the mishna Shekalim which deals with the question of surplus. What happens to the terumah, the gift given to the kohen, priest, when it was more than necessary? By inference, the midrash is drawing the connection to the one time gift given to the construction of the mishkan, tabernacle, in the wilderness as implying that in the terumah of the wilderness, there too was too much.
The midrash then draws a connection from the terumah to Torah study and by inference venerates Torah study. The midrash concludes that the terumah given to the kohen is precious because of its connection to Torah study, but the terumah to the mishkan is unique as it was specifically called for by God.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תרומה סימן א
ילמדנו רבינו:
מותר תרומה מה היו עושין בה?
כך שנו רבותינו: מותר תרומה רקועי זהב היו עושין מהן צפוי לבית קדש הקדשים.

Our Rabbis will teach:
What was done with the surplus of the terumah?
plates of gold for covering the interior of the Holy of Holies.

את מוצא שתי תרומות. בחר בהן הקדוש ברוך הוא אחד למשכן ואחד לכהנים. תרומת כהנים על מנת שיהיו בני תורה.

You will find two terumah. The Holy One blessed be He chose one for the Tabernacle and one for the kohanim, priests. The terumah given to the kohanim is on the condition that they are bnei Torah, followers of the Torah.

אמר רבי ינאי, כל כהן שאינו בן תורה מותר לאכול על קברו תרומה.
אמר רבי יצחק בשם רבי יוחנן, ראה מה כתיב (יחזקאל כב:כו) "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ, וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם, וָאֵחַל בְּתוֹכָם"

Rabbi Yannai said: Any kohen who is not a ben Torah, it is acceptable to eat the terumah over his grave. [terumah given to the cohen, had to be eaten in a high state of purity. Proximity to a dead body “over the grave” is the supreme level of impurity and thus this is a dig at the cohanim who did not conduct themselves properly]
Rabbi Yitzchak said in the name of Rabbi Yochanan: see what is written “Her priests have done violence to My law, and have profaned My holy things; they have put no difference between the holy and the common, neither have they taught difference between the unclean and the clean, and have hid their eyes from My sabbaths, and I am profaned among them.”

למה בין קדש לחול לא הבדילו? ובין הטמא לטהור לא הודיעו?!
כיון שאינו בן תורה, אינו יודע להבדיל בין קדש לחול ובין הטמא לטהור.

Why did they not differentiate between the holy and the profane? And not notify about the pure and impure? Since they were not followers (students) of Torah, they did not know how to separate and differentiate.

ואומר(יחזקאל כב:ח) "קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ"
למה מבזה את הקדשים?
שאינו יודע לשמור שבת.

And it is written:” You despised My holy things, and have profaned My Sabbaths”
Why did they despise the sacrifices and desecrate the Sabbath?
Because they did not know how to observe (guard) the Shabbat.

ראה כמה חביבה תרומת כהנים שנתנה לכהנים בני תורה. אבל תרומת המשכן קראה הקדוש ברוך הוא לשמו שנאמר (שמות כה:ב) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"

See how dear the terumah of the kohanim is (to God) since it was given to the priests who are students of Torah. But the terumah of the tabernacle, The Holy One blessed be He, called it in His name, as it is written “speak unto the Children of Israel, from each person as his heart will donate, take My terumah”

Mishpatim

My Musing
I often teach my students, especially in history, that the nature of law is reactive. That is, society legislates laws in response to a concern or behavior it wishes to control among its citizens. But what is the purpose of law, especially Divine law that is given from the outset by God? Since we believe that God is omniscient, and we are under his supervision, Divine law cannot be said to be reactive, but then it must serve a purpose. This week's midrash explores a potential outcome of following the law which fixes the community.
The question remains regarding God being subject to His laws.
Divine law is proactive and the second message of the midrash is that an ethic develops from the law of not letting your enemy’s donkey collapse under its load. The ethic is not to ignore him. The second message relates to the first part of the midrash in that God is also required to pay attention and not ignore those who hate Him. [Thanks to Sarit Klugerman for seeing the connection]
Midrash Tanhuma was very popular among the Medieval Ashkenaz Rabbinate. The messages of encouragement were real and necessary for the rabbis to expound. A medieval Jew might feel he is not one of God’s close associates. One might imagine that Jew feeling abandoned by God. This midrash endeavors to encourage us that similar to our command to help even those that we perceive as our enemy, God will help us even if we perceive Him as displeased with us.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת משפטים סימן א
(שמות כא:א) "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"

“And these are the laws that you will place before them”
“And these” This is what the verse comments “And strength, a king, justice He loves; You establish fairness; Justice and righteousness, you did in Jacob”

"וְאֵלֶּה" זה שאמר הכתוב (תהלים צט: ד) "וְעֹז מֶלֶך,ְ מִשְׁפָּט אָהֵב. אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים. מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ"
כל העוז והשבח והגדולה והגבורה של מלך מלכי המלכים הוא "מִשְׁפָּט אָהֵב".

All the strength and praise and greatness and bravery of the King of Kings is in “love of law”
It is the custom of the world, one who is in a position of strength does not want to follow the law. Rather, he transgresses the law, steals and robs, and transgresses the intention of his Creator. He favors his friends and relatives and acts inappropriately with his enemies.

בנוהג שבעולם, מי שהוא בעל זרוע אינו רוצה לעשות דבריו במשפט. אלא, מעביר על המשפט, חומס וגוזל, ומעביר על דעת קונו. ונושא פנים לפני אוהביו וקרוביו, ועושה שלא כדין לשונאיו.
אבל הקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, " מִשְׁפָּט אָהֵב". אינו עושה דבריו אלא במשפט. הוי "וְעֹז מֶלֶך,ְ מִשְׁפָּט אָהֵב".

However, the Holy One blessed be He, the King of Kings, “justice He loves”. He does not act outside of the law. That is “And strength, a king, justice He loves”
The midrash continues extrapolating from the verse in psalms to the message of the Torah reading. What is the meaning of “You establish fairness”?

מהו "אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים"?
אמר רבי אלכסנדרי, שני חמרים מהלכין בדרך שונאין זה לזה. רבץ לאחד מהן חמורו. חבירו עובר ורואהו שרבץ תחת משאו. אמר, 'לא כתיב בתורה (שמות כג:ה) "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"

Rabbi Alexandri said. An example would be the case of 2 mule drivers. They are traveling along the same road and each despises the other. One donkey collapses under its load. The other driver passes by and sees the first donkey collapsed under the load. As he passes the first driver reminds the second of the imperative “If you see the donkey of someone who hates you lying under its load, You must not ignore him but be sure to release it with him.”

מה עשה? חזר וטען ומלוהו. התחיל מסיח עמו. עזוב קימעא מכאן, העלת מכאן. ערוק מכאן עד שיטעון עמו. נמצאו עושין שלום ביניהם, וחבירו אומר 'לא הייתי סבור שהוא שונאי. ראה היאך ריחם עלי כשראה אותי ואת חמורי בדוחק'
מתוך כך נכנסו לפונדק, אכלו ושתו ביחד, ונתאהבו זה לזה. הוי " אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים. מִשְׁפָּט וּצְדָקָה."

What did he do? He began to talk with him. Take a little from here, add a little here, realign from here until the load is balanced. Soon the two made peace. One said that he ‘would never have thought that he hated me. See how he had mercy when he saw me and my donkey in distress’. From this they went to the bar, had a drink and became friends. This is the meaning of “You establish fairness; Justice and righteousness”

Yitro

My Musing

What does it mean to turn your life around? To have a life altering or life changing event?
This week's selection of the first midrash in the Tanhuma makes us ask just that. The language is harsh. The orator sets out to establish idolatry as analogous to death, where one who comes to Torah observance is resurrected so to speak.
The midrash explores some other extensions of the idea of conversion and ends up with Yitro as being the model of the true convert.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת יתרו סימן א
(שמות יח:א) "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּו,ֹ כִּי הוֹצִיא יְדֹוָד אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"

"And Yitro, the priest of Midian, father in law of Moses, heard all that God had done for Moshe and His nation, the Israelites, in that he had taken Israel out of Egypt"
The Midrash comments on this verse from the opening of this week's Torah reading with a verse from Ecclesiastes (Kohelet) which is tken in a larger context by moust medieval commentators but for the midrash, the verse stands a,lone and even each phrase can be seen as independednt. "And then I saw the wicked buried and they came, and from that holy place they walked and

were forgotten in the city, that which they did, this is also vanity"

זה שאמר הכתוב (קהלת ח:י) "וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ, וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל"
וכי יש רשעים קבורים באים ומהלכים?

The midrash asks, can there be wicked people buried and coming and walking?
Rabbi Simon answers that these wicked people are the walking dead, such that they are as if they are dead and buried already in their lifetime. He offers the prooftext from Job, "All the

days of the wicked person he suffers, and the number of his years stored up for the oppressor"

רבי סימון אומר אלו הרשעים שהן מתים וכקבורין בחייהן. שנאמר (איוב טו:כ) "כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ"
מה הוא " מִתְחוֹלֵל"? מת חולל.

Rabbi Simon explains the word "mitcholel" as a compound of met and cholel, dead and hollow.
The midrash offers some alternate extrapolations but along the same theme but with a more positive resolution.

דבר אחר: "וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ" הכתוב מדבר בגרים שבאים ועושין תשובה.

An alternative application (although syntactically difficult) for those “dead who are buried and came” is converts who repent. The “Holy place they walk” refers to the synagogues and study halls they now turn to.

"וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ", אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
דבר אחר:"וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ", ממקום שישראל נקראו קדושים, שם הם מהלכין.

An alternative application for “from the Holy place they walk” is from the place where Israel was called Holy (Sinai) there is where they walked.
The midrash continues to explicate the verse from Kohelet.

"וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל", 'יִשְׁתַּכְּחו'ּ מעשיהם הרעים.
דבר אחר: 'יִשְׁתַּכְּחו' שהן משתכחין במעשיהם הטובים.

“and were forgotten in the city, that which they did, this is also vanity" refers to the evil deeds they once did and now forget as they have repented and become converts. An alternative application is offered that their good deeds envelop them.

"גַּם זֶה הָבֶל", אין זה הבל שאומות העולם רואין אותן ומתגיירין תחת כנפי השכינה, רואין אותן ואינן מתגיירין גם זה הבל.

The midrash is forced to deal with the end phrase of the verse “this too is vanity” since it seems to negatively comment on the result of the repentance and conversion. The midrash states emphatically that seeing the Israelites and converting is not “hevel”, vanity, but seeing the Israelites at Sinai and not following their lead is vanity.

מי הוא זה שבא ונתגייר והיה גר של אמת זה יתרו שנאמר "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ"

The midrash concludes with our paradigm for a convert who is a true convert, Yitro, who heard all that God did and came to be with the Israelites.

BO

My Musing
The Torah teaches that the Plague of Darkness was so powerful it paralyzed the Egyptians. The text attests that the Egyptians could not stand nor sit when they were encompassed by the plague. The midrash wants to understand how difficult this was and also wants to understand a difficulty inherent in the meting out of the plague. In the tractate Sanhedrin, the standard for a Jewish court is that there must be a dissenting opinion which takes the side of the defendant and argues passionately for exoneration before the punishment is decided by a majority vote. But here, the midrash informs, there were no arguments. Even the angels could not muster a defense of the Egyptians.
The Midrash continues that since there was no dissenting opinion, God understood, so to speak, that the Egyptians were deserving of even more punishment. Perhaps we can learn from here that we need argue for the defendant so that human punishment is not meted out with extra measure.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בא סימן א
(שמות י:כא) "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ"

The verse implies that there was an added dimension to the plague of darkness. That it could be felt. The midrash offers a verse from Psalms to augment the verse from the chumash. The verse has two components. "He sent darkness and made it dark'; "They did not rebel against his words"

זה שאמר הכתוב (תהלים קה:כח) "שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת <דבריו> דְּבָרוֹ"

The verse from Psalms seems to buttress the midrash's argument that the darkness had an added dimension. The midrash asks why was the plague of darkness much more debilitating?

חשך ששלח הקדוש ברוך הוא על המצרים קשה היה.
למה?

The midrash answers that the Egyptians did not truly accept the authority of the Holy One Blessed be He and there fore were deserving of a better quality of darkness.

על שלא קבלו מרות דברו של הקדוש ברוך הוא.

The midrash relates that God, so to speak, consulted with the angels (not a totally uncommon motif in midrash if one looks at the Creation) and they all agreed an no one "rebelled" against His word.

אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים, 'המצרים ראויין ללקות בחשך' מיד הסכימו כולן כאחת ולא המרו את דברו.

The midrash now applies the verse from Psalms to understand the unique quality of the plague of darkness. It had physicality. It could be felt. To understand why the plague needed an added dimension, the midrash offers a parable.

"שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ", אותו חשך נתן בו ממש. מלמד למה הדבר דומה?

This episode is similar to a king, who finds displeasure with his servant. He says to another servant, whip him 50 times and the servant goes and whips the guilty party 100 times, 50 of his own initiative. The midrash explains that this added dimension is as if, the darkness took on the quality by itself.

למלך שסרח עליו עבדו. אמר לאחד 'לך והכהו חמשים מגלבין' והלך והכהו מאה והוסיף לו משלו. כך הקדוש ברוך הוא, יתברך שמו, שלח חשך על המצרים ונתוסף החשך משלו. הוי "שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ".

Va'eira

My Musing
What does it mean to be on a first name basis with God? Why would God allow us to be on a first name basis with Him? As you read through the midrash this week, reflect on why the midrash looks at Moshe disapprovingly.
The midrash opens with a proem about reciting the ineffable tetragrammaton and segues into understanding levels of faith in God.

The midrash actually takes Moshe to task for questioning God. The midrash offers three vignettes about the Patriarchs who were assured of the land, being provided for and yet when these promises did not come to fruition in the simple way, they did not question. While a perusal of the book of Genesis will show that Abraham did question God about Sodom and Amora, he did not use the tetragrammaton in addressing God. The midrash relates that Moshe did. Perhaps being on a first name basis means more. The four letter name of God, yud, hey, vav, hey, is understood by many commentators as being the actual name of God, hence the respectful HaShem which means The Name. This name is also understood as indicating that God is faithful to his promises.

Why did the Patriarchs not know God by His name? Perhaps I can argue that they did not need to be on a first name basis with God. Theirs was an unyielding faith. Abraham binds Isaac, Isaac agrees never to leave the land, and Jacob experiences too much to be left with anything but absolute belief and trust in God.

But now the relationship must change. Moshe, and soon all of Israel, will be on a first name basis with God; The name that indicates God's reliability to fulfill his word. Because Moshe and the nation will need to trust God absolutely to get them through this dark chapter they must be intimately friendly with God. The trust that you have that a best friend will come through for you no matter what. That is friendship on the first name basis.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וארא סימן א
(שמות ו:ב) "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְדֹוָד"

And God spoke to Moses and said I am the Lord (God’s personal name)

ילמדנו רבינו:

Our Rabbi should teach us: What is the law concerning a person who reads the ineffable name?

מהו שיקרא אדם את השם באותיותיו?
כך שנו רבותינו: אלו שאין להן חלק לעולם הבא.
האומר 'אין תחיית המתים מן התורה', ו'אין תורה מן השמים',
ואפיקורוס,
והלוחש על המכה ואומר 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך'
אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו.

Our rabbis taught: These are the individuals that do not have a portion in the world to come. One who declares that there is no concept of resurrection of the dead, The Torah is not from heaven, the epicurean, and the one who recites incantations over the wound claiming healing powers. Abba Shaul includes the one who enunciates the ineffable name.

From this proem, the midrash segues to a discussion of desecration of the Name of God.

ראה כמה קשה חלול השם.
אמר בן עזאי, כביכול הקדוש ברוך הוא לא הזכיר שמו עד שאמר שתי תיבות בראשית ברא ואחר כך אמר אלהים.

Ben Azai said it is as if God did not mention His name until the first two words were said and then He only used the name Elokim (not the tetragrammaton)

רבי שמעון בן אלעזר אומר, אף משה לא הזכיר את השם עד שאמר עשרים ואחד תיבות,
(דברים לב:א) "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" ואחר כך (דברים לב:ג) "כִּי שֵׁם יְדֹוָד אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ"

Rabbi Shimon ben Elazar said, Even Moshe did not mention the Name until he spoke 21 words as found in the poem of Ha’azinu in Deuteronomy.
The midrash continues that even God did not reveal His Name to the patriarchs and asks why was the Name revealed to Moses? The midrash answers that Moshe was given the unique task of redeeming Israel.

תדע לך, שלא גלה אותו לאבות העולם. ולמה גלה אותו למשה?
על שהלך לגאול את ישראל. מה כתיב למעלה מן הענין? (שמות ה:כב) "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְדֹוָד וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי"
אם אמר אדם לגדול הימנו 'לָמָה הֲרֵעֹתָה!' דבר קשה הוא אומר. ולא עוד אלא אמר (שמות ה:כג) "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ. הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"

The midrash relates some select verses from the end of last week’s reading that do not initially weigh favorably in Moshe’s favor. The midrash looks at Moshe’s words to God when Pharaoh responds to the initial request for freedom with greater servitude. How could Mosh take God to task?

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה 'חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא אמרתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי.

The midrash imagines a conversation where God rebukes Moshe by using the example of the patriarchs. God promised them many things and not all came to fruition at once but they never questioned God’s motives.
Abraham was promised the land yet he had to purchase the burial rights for Sarah for an exorbitant amount. And he did not question God.

אמרתי לאברהם (בראשית יג:יז) "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" בקש מקום לקבור שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף, ולא הרהר אחר מדותי.

Isaac was told to live in the land and that God would take care of his needs. But Isaac had to search for water and had to contest water rights. And he did not question God.

אמרתי ליצחק (בראשית כו:ג) "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" בקש מים לשתות ולא מצא שנאמר (בראשית כו:כ) "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר, 'לָנוּ הַמָּיִם', וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ" ולא הרהר אחר מדותי.

Jacob was also promised the land as was promised to his father and grandfather, yet he could not find a place to set up his tent until he purchased the land for a significant sum.

אמרתי ליעקב (בראשית כח:יג) "וְהִנֵּה יְדֹוָד נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶך" בקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר אחר מדותי.

The midrash continues the conversation between God and Moshe. God delineates the differences between Moshe and the patriarchs. The patriarchs did not challenge God nor ever knew God on a first name basis. Moshe asked very early in the relationship what is Your Name? And now, continues the midrash from this week’s portion, Moshe castigates God saying that by fulfilling His command the situation worsened. God then decrees that Moshe will merit seeing the victory against Pharaoh, but not against the 31 states that will be done by Joshua. From here the midrash extrapolates that Moshe lost his chance to enter the Land.

ואתה, תחלת שליחותי אמרת לי 'מה שמך?' ועכשיו אתה אומר "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ וגו'"! לפיכך (שמות ו:א) " וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" במלחמת פרעה תראה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים שיעשה בהן נקמה יהושע תלמידך. מכאן את למד שנטל משה את הדין שלא ליכנס לארץ. לפיכך כתיב, ) "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה" שישב עליו במדת הדין, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְדֹוָד" מדת רחמים שאגאל את ישראל ואכניסם לארץ. לכך כתיב (שמות ו:ג) " וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְדֹוָד לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"

This is the meaning of the opening verse. The first half is a conversation between God, Elokim, and Moshe. Elokim represents the attribute of Justice that sentenced Moshe to lose his chance to enter the land. Th second half of the verse is relating to Moshe being the emissary of the Lord, who represents mercy because we are on a first name basis with God.

Shemot

My Musing
This midrash opens the book of Exodus with a lesson in discipline. The verse it offers from Proverbs is an interesting answer to the unspoken question. The verse is the Biblical equivalent to spare the rod spoil the child. Here is it slightly different and more derisive. But the unspoken question seems to be what did Jacob do that merited all his children remaining faithful to his religion and values? As we have seen before and in this midrash, this was an accomplishment that the other patriarchs, Abraham and Isaac were not able to accomplish. The midrash is very long so we will only cover a part of it this time around.

מדרש תנחומא ורשא פרשת שמות סימן א
(שמות א:א) "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ"
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת"

“And these are the names of the sons of Israel who came to Egypt, Jacob, a man to his household they came” To this the verse from Proverbs “Spare the rod, (will) hate the child, love him, be diligent in discipline”

זה שאמר הכתוב (משלי יג:כד) "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר"

In the custom of the world; a man says to his friend to hit his child, and goes with him to his cheek. What does it mean to spare the rod hates the child? The verse teaches that if you refrain from disciplining your child, in the en d your child will go over to an evil culture and you will despise him.
The midrash now offers some examples.

בנוהג שבעולם, אדם שאמר לחבירו 'פלוני הכה את בנך', יורד עמו עד לחייו. ומה תלמוד לומר "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ"? ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף יוצא לתרבות רעה ושונאהו.

This was seen with Ishmael, the son of Abraham. Abraham could not dicsiplne him and he went out to an evil culture. In the end Abraham “hated” him and sent him away from the house empty handed.
What did Ishmael do? When he was 15 he began to bring an idol into the household and he would play with it and show it to others and worship it. The midrash now engages in some exegesis to show the text corroborates the accusation against Ishmael of introducing idols to Abraham’s household and most importantly Isaac. Sarah then demands that Abraham send away Hagar and Ishmael to protct Isaac from this influence. Abraham did not want to do such an act but God intervenes and tells Abraham to listen to Sarah.

שכן מצינו בישמעאל שהיה לו געגועין על אברהם אביו ולא רידהו ויצא לתרבות רעה ושנאו אברהם והוציאו מביתו ריקם.
מה עשה ישמעאל? כשהיה בן ט"ו שנה התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו כמו שראה לאחרים. מיד (בראשית כא: ט) "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק"
ואין צחוק האמור כאן אלא עבודה כוכבים ומזלות, שנאמר,(שמות לב:ו)"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק"
מיד (בראשית כא: י) "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" שמא ילמוד בני אורחותיו.
מיד (בראשית כא:יא) "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ"
(בראשית כא:יב) " וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶך,ָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָה,ּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"

As an aside, during this proof that Abraham had to send Ishmael away because he was introducing Idolatry to Abraham’s household, the midrash concludes that Sarah was a greater prophet than Abraham since God agrees with Sarah and tells Abraham to listen to all that Sarah told him.

מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.
מיד (בראשית כא:יד) "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם, וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע"
ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה ושלחו הוא ואת הגר אשתו ריקם וטרדן מביתו על כך.

The midrash reiterates that Abraham sent Ishmael and Hagar away with just enough provisions for a short time, all because Ishmael became involved in an “evil culture”. The midrash continues to explain that the displeasure was so great that Abraham sent them away “empty handed” despite the fact that Abraham was very wealthy. Eventually the midrash relates, Ishmael became a highwayman, waiting in ambush for wayfarers.

וכי תעלה על דעתך שאברהם שכתוב בו (בראשית יג: ב) "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" היה משלח אשתו ובנו מביתו ריקם בלא כסות בלא מזון בלא כסף בלא בהמה?! אלא ללמדך כיון שיצא לתרבות רעה לא נפנה אליו.
אם כן, מהו "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ"?
שיצא לתרבות רעה. אתה מוצא כשגדל ישמעאל ישב בפרשת דרכים והיה מלסטם את הבריות שנאמר (בראשית טז:יב) "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן"

The next example is from Isaac and his misguided love for Esau. The midrash relates five egregious sins that Esau committed as related in the Talmud (tractate Baba Batra 16b). He also wished for his father’s death and went to Ishmael to further his entry into an “evil culture”

כיוצא בו (בראשית כה:כח)"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב"
לפיכך יצא לתרבות רעה על שלא רדהו. כמו ששנינו: [תלמוד בבלי מס' בבא בתרא טז:] חמש עבירות עבר עשו הרשע באותו היום
בא על נערה מאורסה,
והרג את הנפש,
וכפר בתחיית המתים,
וכפר בעיקר,
ושט את הבכורה,
וכלן מן הפסוק ומגזירה שוה. ועוד שתאב מיתת האב וביקש להרוג את אחיו שנאמר (בראשית כז:מא) "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" וגרם ליעקב לברוח מאבותיו, והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על נשיו, שנאמר, (בראשית כח: ט) "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה"

David’s son Absalom is the next example of a child who went to the wrong way because David would not discipline him. Avshalom wanted to kill David, slept with 10 of the King’s wives, and caused David unending anguish.

כיוצא בו דוד, שלא ייסר לאבשלום ולא רדהו. בא לידי תרבות רעה ובקש להרגו, ושכב עם עשר נשיו, וגרם לו לילך יחף והוא בוכה. והפיל מישראל כמה אלפים, וגרם לו דברים קשים הרבה, שאין להם סוף, דכתיב, (תהלים ג: א) "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ"
מה כתיב אחריו?(תהלים ג:ב) "יְדֹוָד מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי"

The midrash continues to explain that a child who goes to a evil culture is more painful than doing battle against a physical enemy. Then the midrash offers another example of another son of David, Adoniahu.

שקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג. דאלו במלחמת גוג ומגוג כתיב (תהלים ב: א) "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק" ולא כתיב 'ה' מה רבו צרי'.
וכיוצא בו עשה דוד באדוניה ולא רדהו ביסורין ולא גער בו ולפיכך יצא לתרבות רעה. דכתיב ( מלכים א, א : ו) "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם".
"וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם", והלא אבשלום בן מעכה, ואדניה בן חגית?
ומהו " וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם"?
אלא מתוך שלא רדהו אביו לאבשלום יצא לתרבות רעה.
וכתיב באדוניה "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו", לאמר, מדוע ככה עשית?
לפיכך יצא אף הוא לתרבות רעה.

The midrash returns to the opening commentary verse from proverbs. Having demonstrated that the parent who spares the rod will despise the child because the child enters an evil culture, the midrash now offers examples of children who did not stray because their parent disciplined them. The first is Isaac who was given the task of studying Torah and became the exact model of Abraham. He became the next patriarch because he suffered tribulation and that was his discipline.

הוי אומר "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" " וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" זה אברהם שייסר את יצחק ולמדו את התורה והדריכו בדרכיו דכתיב באברהם (בראשית כו: ה) "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי"

We will now jump to the end of the midrash. The midrash brings a tosefta that is found in the Talmud, tractate berachot page 5a. Rabbi Shimon bar Yochai said: there are three gifts that were given to Israel but they are only acquired by tribulation. They are the Torah, the land of Israel, and the world to come. These are acquired through discipline .

תניא [תלמוד בבלי מס' ברכות ה.]רבי שמעון בר יוחאי אומר: את מוצא שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, ולא נתן אותם אלא על ידי יסורין: התורה, וארץ ישראל, והעולם הבא.
תורה דכתיב (תהלים צד:יב) "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ"
ארץ ישראל דכתיב (דברים ח:ה) "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְדֹוָד אֱלקהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ"
מה כתיב אחריו? (דברים ח:ז) "כִּי יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר"
העולם הבא דכתיב (משלי ו:כג) " כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר"
וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו דכתיב (משלי כט: יז) "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁך" הוי "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר".

And, the midrash concludes the father who disciplines his child also causes the child to love him more and it is a sign of love when the parent disciplines.

Vayechi

My Musing
What would you do if you knew your time was up? The midrash makes us think about how we would deal with the approach of our mortality. The patriarchs worry about the furutre. Do we?

Interesting typo.Many would swear that there is a verse “yamenu k'tzel over”. But it isn't. The passuk is yamav. The Buber edition makes a slight emendation for this midrash and the misquoted paragraph, but the Yalkut Shimoni already has the phrase corrected by truncating the word “yameinu. “

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויחי סימן א
(בראשית מז:כט) "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לו,ֹ"אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיך,ָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם"

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת"
זה שאמר הכתוב (דברי הימים א, כט:טו)"כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינו; כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה"

“And the days of Israel came close to death”
This is referenced in scripture by the verse “For we are strangers and temporary residents before you like all our forefathers; like shadows our days are on the land and there is no hope”

"כַּצֵּל יָמֵינוּ" הלואי כצלו של כותל או כצל האילן. אלא כצלו של עוף, שנאמר, ימינו (תהלים קמד:ד)"אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר".

“Our days are like shadows” – if only it would be like the shadow of a wall or a tree. But the shadow is like a bird as it says our days “pass like the shadow”

"וְאֵין מִקְוֶה" אין מי יקוה שלא ימות. אלא הכל יודעים ואומרים בפיהם שהן מתים.

“And there is no hope” there is none who can hope not to die. Everyone acknowledges that they are dying.
The midrash brings examples from our forefathers recognizing their mortality. Abraham, when he speaks with God seeking an heir. Isaac, when he asks of his son “Eisav” to bring him delicacies as he is about to die. Jacob, when he calls to Joseph as his days wane and he is close to dying.

אברהם אומר (בראשית טו:ב )"וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֲדֹנָי יֱדֹוִד, מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר"
יצחק, (בראשית כז:ד) "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת"
יעקב, (בראשית מז:ל)"וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם, וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ"

The midrash closes with an interesting note, it asks “when?” and the answer is when they are about to die. Apparently one of the aspects of greatness is actually knowing when your time is about to run out.

אימתי? בשעה שנטה למות. לכך כתיב "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת"

Vayigash

My Musing
For many the opening of this week's parsha is one of the most laden with suspense. It is also the basis for many rabbinic teachings ranging from why we are known as Jews (from Yehudah, Judah, yehudim) to the concept of two messianic personalities, the lion of Judah and the bull of Joseph to the idea of being a guarantor. These ideas were necessary and powerful in the middle ages as rabbis needed to encourage Jews to remain steadfast in their faith and understand what it meant to be relied upon by another and that there was a messianic expectation. The first midrash tanhuma of the portion identifies Judah as the paradigm of being a guarantor and sets the stage for the following midrashim to explore his position as progenitor of the messiah.

As you read the midrash make careful note of the dialogue attributed to Judah and then look up the pasuk, it is the offer Reuben made to Jacob which was rejected.

מדרש תנחומא ורשא פרשת ויגש סימן א

Our teacher should instruct us: What or who is the guarantor that is obligated to pay?

ילמדנו רבינו:
איזה הוא ערב שהוא חייב לשלם?
כך שנו רבותינו: רבי שמעון בן ננס אומר, איזהו ערב שהוא חייב לשלם? האומר "הלוהו ואני נתן לך" ונשא ונתן ביד הערב, חייב.

Our rabbis taught: Rabbi Simeon ben Nanas said, Who is the guarantor that is obligated to pay? The one who states "lend him and I will pay you" and the exchange is made with the guarantor,

he is obligated to pay.

ומי היה זה הערב?
זה יהודה, שאמר (בראשית מב:לז) "[וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ] תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ"

And who is such a guarantor? Judah as it is written: "Give him to me by my hand and I will bring him back to you" [This is the translation of the end of the verse which in the scripture in last week's portion is said by Reuben, whose overture to guarantee Benjamin's return is rejected by Jacob. The statement by Judah is simply "I guarantee that I will return him to you and if not then I will have sinned to you my entire life" (Breishit 43:8)]
I believe that the midrash, by assigning Reuben's words to Judah is finding favor in some of Reuben's words and leaving the offending part out. These words form the basis of the guarantee which Judah references in his words to Jacob using the term Arev, guarantor. [What is the difference, or rather what was offensive in Reuben's words? I believe it was Reuben's callous offering of his own sons' lives if he should fail to bring back Binyamin. Judah, who had experienced the loss of his sons, was in a position to truly appreciate what his father had experienced with the loss of Joseph and the fear of losing Binyamin. This made his guarantee and the use of the word "arev" more binding even though Reuben's words are clearly preferred by the author of this midrash, signified by them being ascribed to Judah]

(בראשית מב:לח) "וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה"

The midrash continues with the reply of Jacob to Reuben that Binyamin is the only one left and if something happens to him, you will send my grey hair to Sheol (the dwelling place of the dead)
The midrash continues with another lesson: The Satan is free to trip up anyone who goes on a mission. [more about Satan in Judaism and the midrash at another time]

מכאן את למד שהיוצא לדרך השטן מקטרגו.

אמר רבי יוסי בן חנינא, לפי ששנינו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתם. למה בשעת לידתן?
שהשטן מקטרג בשעת הסכנה.

Rabbi Yose ben Chanina relates that the reason for women being punished with death in childbirth for three transgressions is because childbirth is a dangerous event and at those times Satan is given free reign to wreak havoc.

ירד בנימין עם אחיו ולקחו שבר. צוה יוסף, ונתנו את הגביע בשקו עד שלא הרחיקו. שלח אחריהן. אמר להם, 'הרעותם אשר עשיתם!' אמר, 'מי שימצא הגביע בידו יהיה לי עבד!'
כשנמצא בשקו של בנימין כל אחד ואחד הפך פניו. ומי עמד כנגדו? הערב. (בראשית מד:יח) "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה"

Similarly Benjamin went down to Egypt with his brothers (which is clearly fraught with danger). Joseph commands to have the chalice placed in Benjamin's saddle bag and now the stage is set for Joseph to confront his brothers. He declared that the one who has the chalice would be a slave. When it was found in the bag of Benjamin, the midrash relates that everyone turned their heads except for one brother who stood and confronted Joseph. Judah the guarantor!

Miketz Shabbat Chanukah

To the refuah shleima of Chava Miryam bat Channa Sarah

My Musing

Is there a limit to how much good (or bad) can come to us from God?

What does it mean to have a “limit” or an “end”?

This week’s selection, the opening Tanhuma takes us from a blessing recognizing the providence in having enough rain in its correct season to the physical limits of Heaven and Earth to the limits of darkness and the end of Joseph’s captivity.

Joseph is seen as the paradigm for the exiled Jew. He was forcibly taken from his land and his family, imprisoned and yet rose to the heights of the society where he lived,yet never forsaking his heritage and Jewish identity. Just as Joseph’s captivity comes to an end so may our exile.

מדרש תנחומא (וורשא) פרשת מיקץ סימן א

The midrash begins with the early formulation of “yelmadeinu Rabbeinu” our teacher should teach us.

ילמדנו רבנו:

What should the blessing be for sufficient rain in the right season?

הרואה את הגשמים יורדין בזמן שהבריות צריכין להן כיצד הוא מברך?
כך שנו רבותינו:

על הגשמים הוא אומר ברוך הטוב והמטיב.

Our rabbis taught that the blessing is “On the good and the One who does good” Interesting to note that this is the same blessing said over an additional bottle of wine brought to the table during a meal and over the birth of a daughter.

Then the midrash examines the source of the rain and the source of everything in its time.

והגשמים מהיכן יורדין?
רבי אליעזר אומר:
העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה.
אמר לו רבי יהושע ,

והלא מי אוקיינוס מלוחין הן?!

אמר לו, מתמתקין מן העבים שברקיע. דאמר רבי שמעון בן לקיש:

למה נקרא שמן שחקים?
שהן שוחקין את המים וממתקין אותם ואחר כך הן יורדין. ובקצבה הן יורדין, שהקדוש ברוך הוא קוצב לבריות כמה גשמים יורדין מראש השנה ועד סוף השנה.

Where does the rain come from? Rabbi Eiliezer says that all water comes from the Atlantic Ocean. “But the Ocean is salty?” counters Rabbi Yehoshua. Rabbi Eliezer answers him that the clouds sweeten (filter by evaporation) the water. And he offers a teaching of Reish lakish that the clouds scrub the water clean before they fall to the earth. He also explains that God determines the limit of the water that falls to the earth during the year.

The midrash continues to offer examples of limits that are set by God.

אמר רשמעון ב”ר יוחאי:
כשישראל זוכין, יורדין על הצמחין ועל האילנות ועל הזרעים והעולם מתברך.

וכשהן חוטאין, יורדין בימים ובנהרות; מכל מקום אינו פוחת מקצבה שפסק, מפני שכל דבר ודבר

שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא בקצבה הוא נותן.

לחמה נתן קץ, שנאמר: (תהלים יט) מקצה השמים מוצאו.
לשמים נתן קץ, שנאמר: (דברים ד) ולמקצה השמים ועד קצה השמים.
לארץ נתן קץ, שנאמר: (ישעיה מ) בורא קצות הארץ.
ליציאת מצרים נתן קץ, שנאמר: (שמות יב) ויהי מקץ שלשים שנה.
לחשך נתן קץ, שנאמר: (איוב כה) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר.
ואף כשנחבש יוסף קץ שם לו, שנאמר: ויהי מקץ שנתיים ימים:

Rabbi Shimon Bar Yochai said, when Israel are worthy the rain falls on the plants and trees and seeds and the world is blessed. When Israel sins the water comes from the seas and the rivers in the amount He determined, just not as rain. Additionally, God assigned limits to bread, Heaven (the atmospheres), the earth, the exodus from Egypt, darkness and Joseph’s captivity in Egypt.

Vayeshev

My Musing
The midrashim for Vayeshev are rather large and unwieldy when taken as a whole. This week, I present a large part of the second Tanhuma on the parsha. Often by its explication of the text the midrash asks the questions without actually asking them. Among the questions implicitly asked by this week’s midrash:
Why did Jacob love Joseph more than any other?
Is there the concept of midah keneged mida, measure for measure in the events that happen to Joseph?
Can a place really be bad karma?
Why did the brothers sell Joseph for such a cheap price?
If Reuven was not part of the plan to sell Joseph and wanted to save Joseph, why didn’t he tell his father? How did the brothers maintain their secrecy of the act from their father?
If Jacob was so close to God and God spoke to him as He did to his fathers, why dinlt God reassure Jacob that Joseph was alright?
As you read the midrash, the question is better than the answer, but the question is there nonetheless.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישב סימן ב
(בראשית פרק לז:ב, ג ) " אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"

The midrash offers a unique insight abut the relationship between Jacob and Joseph. Although the text clearly states that Joseph was born of Jacob’s old years and we know that Joseph is the son of Jacob’s true beloved, the midrash offers an alternative that is not without precedent. A few weeks ago the midrash explained that God was gracious to Abraham and made Isaac in Abraham’s image. Similarly, the midrash offers that Joseph was the exact “clone” of Jacob.

" כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ"
בן איקונים שהיה דומה לו.

Rabbi Yishmael and the midrash offer more literal meanings, ending with the pshat that Joseph was born during his father’s later years.

רבי ישמעאל אמר לכך נקרא בן זקונים, על שם (בראשית מז:יב) "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף"
בן זקנתו של אביו.

Now the midrash addresses the jealousy of the brothers. They were jealous because Joseph would boast of his dreams of leading them, and would tattle on them that they ate without slaughter. Later, the midrash explains, this too would come back to haunt Joseph.

ולפי שראה בחלומו שעתיד למלוך והגיד לאביו קנאו בו אחיו.
" וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם"
אמר לאביו, אחי אוכלין אבר מן החי. אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חייך! בדבר שיצא מפיך בו אתה נחשד' (בראשית מג:לב) "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם"

The midrash continues that if Joseph had not spread the lashon harah about his brothers the evens that led to the subjugation of the Israelites and the slavery might not have had to happen.
ולפי שספר עליהם לשון הרע, ולפיכך קנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים, ונשתעבדו שם ארבע מאות שנה.
Jacob then sends Joseph to check on his brother to the town of Shechem. The midrash examines the character of the town which seems to portend evil. There is also a mention that the Ish, the man that Joseph meets is the angle Gabriel. This takes the approach that God is directing the events.

אמר יעקב ליוסף "לך נא ראה את שלום אחיך וגו'". "ויבא שכמה" מקום מזומן לפורענות, בשכם ענו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד (מלכים א יב) "ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים", "וימצאהו איש" אין איש האמור כאן אלא גבריאל שנאמר (דניאל ט )"והאיש גבריאל" ,

The midrash throws in a seemingly parenthetical statement about the pit that held Joseph until he was sold. This statement will be important later in the construction of the midrash. The pit. The midrash explains, did not hold water but had vipers and scorpions.

" ויראו אותו מרחוק וגו' ויקחהו וישליכו אותו הבורה וגו'"
מים אין בו נחשים ועקרבים היו בו,

The midrash now explicates the selling of Joseph and why Reuben did not know about it, yet was beholden to keep the brothers’ secret. The brothers sell Joseph for a paltry amount, just enough to buy a pair of shoes for each brother. Readers aware of the martyrology recited for the ten martyrs on Yom Kippur may recall the declaration of guilt heaped upon the brothers for kidnapping and selling Jospeh for pairs of shoes.

מה עשה ראובן? הלך וישב באחד מן ההרים לירד בלילה להעלות את יוסף. ותשעה אחיו יושבין במקום אחד כאיש אחד בעצה אחד להמיתו. עברו עליהם ישמעאלים, אמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים. הן מוליכין אותו לקצוות המדבר ,עמדו מכרוהו בעשרים כסף לכל אחד מהם שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם.

The midrash questions why such a fine specimen as Joseph would be sold for a measly sum. The answer is in the parenthetical statement about the condition of the pit. It had scorpions and vipers and the fear caused Joseph to look weak and fetch a low price.

וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף?!
אלא כיון שהושלך לבור מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו, וברח ממנו דמו, ונעשו פניו ירוקות. לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים.

Now, the midrash fills in the balnks. The big question is why didn’t the brothers or God ever reveal to Jacob the truth about the sale of Joseph. The midrash relates that the brothers bound themselves by a device stronger thanan oath- it was the cherem- the promise of excommunication. The midrash also explains that such a decree can only be made with ten and with Reuben gone, the brother were missing one. They brought God into the discusion

אמרו, נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו. אמר להם יהודה, ראובן אינו כאן, ואין החרם מתקיים אלא בעשרה.
מה עשו?
שתפו להקב"ה באותו החרם שלא יגיד לאביהם. כיון שירד ראובן בלילה לאותו הבור להעלותו ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה. חזר לאחיו, אמר להם, "הילד איננו ואני אנה אני בא"

Now the midrash can explain why Reuben did not reveal to his father the fate of Joseph. When Reuben returned, he was met by the brothers and they explained how they had made the strong cherem and Reuben was enjoined to be a part. The midrash also explains that this cherem bound God from revealing to Jacob, even though the verse in Psalms states that God reveals His words to Jacob.

הגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק. ואף הקב"ה אף על פי שכתוב בו (תהלים קמז) "מגיד דבריו ליעקב" דבר זה לא הגיד מפני החרם לפיכך אמר יעקב טרף טורף יוסף.

Rabbi Minah adds that the brothers never fully atoned for the sin of selling Joseph

רבי מנא אומר, במכירת יוסף לקו השבטים ולא נתכפר להם עונם עד שמתו. ועליהם הכתוב אומר (ישעיה כב) "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" ולפיכך בא רעב בארץ כנען שבע שנים וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר ממצרים ומצאו יוסף חי והתירו את החרם.

Once the brothers found Joseph alive in Egypt they rescinded the cherem. That explains why Jacob did not know. The text records that at the moment that Jacob found out that Joseph was alive, his spirit became alive. Had Jacob died, that his spirit was rejuvenated? It was that the cherem was lifted and God could once again converse with Jacob.

ושמע יעקב שהוא חי , וכתיב בו "ותחי רוח יעקב אביהם"
וכי מתה היתה? אלא שחיתה מן החרם, ושרתה בו רוח הקודש שנסתלקה הימנו.

vayishlach

My Musing
When is subterfuge acceptable? Can you use circumstances to your benefit even if it means that while you will be 100% honest to the letter of the law, in the spirit of the law you might be just a bit dishonest?
The midrash paints Yaakov as hoping that his twenty year association with Laban will be enough to make his brother think twice before attacking. Of course it is not only the idea that Yaakov emerged relatively unscathed from his two decades long indentured servitude with Laban that will protect him from Eisav, but also the merit of the future of the Tribes that will protect Jacob and by analogy his progeny, the Jewish people, as they travel through time and engage Eisav bent on revenge for a perceived wrong. The shift from the story directly on Yaakov to the protection of the Israelite nation and the judgment of Eisav later on, resonates a medieval wish for vindication for the suffering Jews go through.

The midrash opens for this week's parsha in a rare style of a straightforward exposition on a small phrase from the opening of the parsha. The midrash is not using a yelmadeinu teaching nor is it using a zeh sh'eamar hakatuv, "this is to what scripture is referring" but it starts out with an inference.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישלח סימן א
(בראשית לב:ה,ו) " וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ"
"עִם לָבָן גַּרְתִּי"

He (Yaakov) said, Even though I dwelled with Laban, the head of the conmen these past twenty years, I have much wealth. Therefore he let Eisav know his material gains. Eisav will think that Yaakov only entered the arrangement with Laban with his staff and managed twenty years. Despite Laban being the best charlatan, Yaakov managed to amass great wealth. How will I best him?!

אמר, 'אף על פי שישבתי עם לבן שהוא אב הרמאים זה עשרים שנה, יש לי שור וחמור ועושר גדול'. לכך הודיעו, כדי שיהרהר בלבו ויאמר, יעקב לא עבר כי אם במקלו ועשה עמו עשרים שנה. ולבן אב הרמאין הוא, וזה נתעשר אצלו ושב בשלום ואני אוכל לו?!

Now the midrash teases out the protection afforded by the later generations of Yaakov implied in his words. The ox of the cattle refers to Joseph who was called the firstborn of the ox by Moses in his last blessings to the Israelites. The Donkey refers to the Messiah, the future king of Israel, from the prophecy of Zachariah. Sheep refers to the entire nation of Israel who are called sheep in the prophecy of Ezekiel.

"וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר"
אין לי לירא ממך שהרי נולד יוסף שנקרא שור, שנאמר, (דברים לג:יז) "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לו,ֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה"
וַחֲמוֹר "זה משיח בן דוד, שנאמר, (זכריה ט:ט) "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָך,ְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת"
"צֹאן" אלו זכותן של שבטים, שנקראו בניהם 'צאן', שנאמר, (יחזקאל לד:לא) "וְאַתֵּן צֹאנִי, צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָם אַתֶּם, אֲנִי אֱלֹקֵיכֶם נְאֻם אֲד-ֹנָי יְדֹוִד"

The midrash offers another set of proof for the resiliency of Yaakov from Judah and Joseph. Judah will be the kingdom that endures throughout the ages. Joseph represents the other side of enduring leadership, as evidenced by his rise to power in Egypt. Both will graze on the straw that refers to Eisav. The idea being that Eisav will be judged and held accountable in the end. That is why Yaakov is protected.

גם יהודה שטנו של עשו, שנאמר, (ישעיהו יא:ז) "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו, יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן"
פירש "אַרְיֵה" שהוא יהודה, שנאמר, (בראשית מט:ט) "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"
"כַּבָּקָר" זה יוסף.
"יֹאכַל תֶּבֶן",כלומר, זה יוסף שידין עשו שהוא תבן, שנאמר, (עובדיה א:יח) "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַש, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְדֹוָד דִּבֵּר"

The midrash includes a prophecy that all the nations that hound Israel will be judged.

ומנין שאף כלם ידינוהו?
שנאמר, (יחזקאל יט:ב) "וְאָמַרְתָּ מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה בְּתוֹךְ כְּפִרִים רִבְּתָה גוּרֶיה" מכאן שכלם ידינוהו.

Now the midrash concludes with a teaching that returns to the original phrase. The servant is Moses and the handmaiden is Ruth who is the progenitor of King David.

"וְעֶבֶד" זה משה, שנאמר, (דברים לד:ה) "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְדֹוָד בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְדֹוָד"
"וְשִׁפְחָה" זו רות, שעתיד דוד לצאת ממנה. וכתוב עליו (תהלים קטז:טז) "אָנָּה יְדֹוָד, כִּי אֲנִי עַבְדֶּך,ָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי"בן אותה שהניחה להיות גברת ומלכה לבא ולחסות תחת כנפי השכינה.

The sum total of these future progeny will be the protection Yaakov needs and the reason for

Eisav to think twice before he harasses Israel.

Toldot

My Musing
How important is shalom, peace?
From this week's opening midrash, it would appear paramount. But what peace is the midrash talking about? Is it peace between neighbors? Between siblings? Between countries? Between husband and wife? Or is it peace of mind? Towards the end of the midrash there is a hint of self doubt that will astound you. To paraphrase a different gemara- if it wasn't written I would not be able to say it (B.T. Rosh Hashanah 17)

The midrash begins with a halachic discussion as to the purpose and benefit of the shlamim sacrifice. From there it segues into a discussion of peace. Then in classic Tanhuma form, we transition to the thought about the parsha relating to peace of mind and peace between husband and wife.

As I write this the reports from Mumbai are that a commando squad is attacking the Islamic terrorists that have inflicted mayhem on innocent civilians and they are staging and assault to try to free the Chabad house in Mumbai. As you read the midrash heed Rabbi Eliezer's teaching.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תולדות סימן א
ילמדנו רבינו:
על מה היו השלמים באים?

Our master will teach: Why were the "shlamim sacrifices brought?
Rabbi Chiya bar Abba said in the name of Rabbi Yehudah that whoever brought a shlamim sacrifice brought shalom to the world. (Shalom-shlamim).
Rabbi Eliezer said when there were the offerings there was peace. Now that the house of offerings was destroyed there is not a day without curse and bad tidings.
Rabbi Shimon Bar Yochai said that the very purpose of the shlamim are to bring peace.

כך שנה רבי חייא בר אבא בשם רבי יהודה, כל המביא שלמים מביא שלום לעולם.
אמר ר' אליעזר, בשעה שהיו זבחים בעולם היה שלום. משחרב בית הזבחים אין לך יום שאין בו קללה ופורעניות.
אמר רבי שמעון בר יוחאי, לעולם השלמים לשום שלום הן באין.

Rabbi Shimon bar Yochai continues with his idea of the paramount value of peace. He explains that peace is so important that the Torah records an exaggeration of the truth to demonstrate how important peace is between different parties.

ואמר רבי שמעון בר יוחאי, גדול הוא השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל שלום

The example is when the brothers approach Joseph after Jacob has died. They are afraid and attribute words to their father that were never uttered.

ואי זה?
(בראשית נ:יז) "כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" ואין אנו מוצאים שצוה כלום מכל הדברים האלה, אלא לפי שהיה יודע חסידותו של יוסף ולא היה חושדו ומחזיק אותו כשופכי דמים.

The midrash continues to impress upon the reader how important peace is that even God gets involved in human affairs to promote peace. The midrash explains that people wondered when Sarah was pregnant with Yitzchak. After all both Avimelech and Pharaoh, who were notorious for having their way with the women they desired, had taken her. Abraham was older than most fathers and people had their doubts. What is astounding from the midrash is that apparently we can imagine that even Abraham harbored some doubt as to Yitzchak's paternity.

בא וראה כח השלום. שבשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך ונתעברה ביצחק, היו אומות העולם אומרים הלבן מאה שנה יולד?! אלא היא מעוברת מאבימלך או מפרעה, והיתה חשד בלבו של אברהם על אלו הדברים.

God gets involved, so to speak. We would explain it as dominant genetics with phenotype expression, but the midrash attributes it to the agency of an angel. The physical similarity between Abraham and Yitzchak is uncanny. There can be no doubt. Not in Abraham's mind, nor anyone else.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר למלאך הממונה על יצירת הוולד 'עשה כל אקונין שלו כדמות אביו כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם.'

Having transitioned from the importance of peace to the birth of Yitzchak the midrash finishes with the proof text from our parsha. There is an apparent redundancy in the opening verse of the parsha. From the statement that Yitzchak is the son of Abraham is it not obvious that Abraham begat Yitzchak? The redundancy demonstrates the intense similarity between the two. When you saw them together, explains the midrash, there was no doubt that Abraham was Yitzchak's father.

מנין?
ממה שקראו בענין (בראשית כה:יט) " וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" ממשמע שהוא אומר יצחק בן אברהם איני יודע שאברהם הוליד את יצחק?
ומה תלמוד לומר (בראשית כה:יט) "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"? שכל הרואה אברהם היה אומר בודאי שאברהם הוליד את יצחק ממה שהיה קלסתר פניהם דומין זה לזה לכך נאמר "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".

God gets involved to bring peace of mind to Abraham and by inference peace between husband and wife.

Lech Lecha

Dedicated to the yahrtzeit of Dov's grandfather my father on Monday

My Musing:
The midrash seems to give us a red herring today. This selection is from the older “yelamdeinu” series. The midrash begins with a seemingly very tangential inquiry about reciting the sh’ma prayer while traveling, segueing from the opening verse quoted by the midrash from the parsha, that Avram had to get up and go from his birthplace. But the midrash quickly corrects its course and uses the tangent to broach another idea that Abraham observed all the mitzvoth even though they were not commanded yet. The midrash travels from there to the idea that Abraham was unique in his devotion to God. But what does this really have to do with getting up and traveling from his country to Israel.
He was so devoted that this midrash assigns the observance of even rabbinic commandments such as the Eiruv Tavshilin to him. The midrash closes with an advertisement for religious Zionist aliyah.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת לך לך סימן א
(בראשית יב:א ) "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"

Go (walk) from your land….
Our rabbis will teach us:
Should an Israelite take upon himself the yoke of Heaven while he is walking? Rabbi Idi and Rav Huna in the name of Rabbi Joshua and Rabbi Yosi in the name of Rav Shnuel said: It is forbidden to accept upon himself the yoke of heaven while walking. Rather he should stand in one spot, focus his heart to heaven, with fear and awe, trepidation and intensity, with the determination to concentrate on the One Name and recite the first line of the Sh’ma, followed by the ‘Blessed be the honor of His Reign forever’ formula. When he is finished with this opening to the Sh’ma, he may continue the first paragraph in whatever position he desires.

ילמדנו רבינו:
אדם מישראל, מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך?
רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה ורבי יוסי בשם ר' שמואל אמרו: אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד במקום אחד, ויכוין לבו לשמים, באימה וביראה, ברתת ובזיעה, ביחוד השם, ויקרא (דברים ו:ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְדֹוָד אֱלֹקֵינוּ יְדֹוָד אֶחָד" כל אחד ואחד בכוונת הלב. ואחר כך "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
וכשמתחיל (דברים ו:ה ) " וְאָהַבְתָּ אֵת יְדֹוָד אֱלקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" רצה מהלך, רצה עומד, רצה יושב, שכך כתיב (דברים ו:ז )"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" .

The midrash now looks to Abraham as the model for one who meticulously fulfilled the commandments and was called by the prophet Isaiah, the beloved of God.

אתה מוצא כל המדקדק על המצות שכרו מרובה. שכן מצינו באברהם שדקדק על המצות לפיכך נקרא אוהבו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (ישעיהו מא:ח) " וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי"

The midrash now relates that Abraham’s observance of the commandments extended to even rabbinic declarations such as the Eiruv Tavshilin, the ritual “mixing” of foods on the advent of a holiday where the next day will be the Shabbat and one will need to prepare for the Shabbat on the holy day.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אפילו עירובי תבשילין שמר בביתו של אברהם אבינו, שנאמר (בראשית כו:ה) " עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי"

The midrash continues with an exegetic statement challenging the source text for the above teaching. The verse talks about Abraham following the teachings [Torotai (plural)] of God. The midrash answers that there is only one Torah. The midrash solves the problem by explaining the word Torotai refers to the many commandments and their minutiae.

וכי תורות הרבה?!
והרי כבר נאמר(שמות יב:מט) "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם"
וכתיב (במדבר טו:טז) "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם"
אלא "וְתוֹרֹתָי" אלו דקדוקי מצות שדקדק אברהם.

Having established Abraham’s fidelity to God and his fealty to the fulfillment of the intricacies of the commandments, the midrash now assigns a “thought” to God. Abraham needs to be in a land which nurtures observance and study. You cannot but help be influenced by your neighbors. Abraham is told to leave the land inhabited by idolaters and go to the land that God will show him.

אמר ליה הקדוש ברוך הוא אתה מדקדק במצותי ואתה יושב עם עובדי כוכבים ומזלות, צא מביניהן- "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו'.

What a push for religious aliyah:-)

Ha'Azinu

My Musing
This week’s midrash selection is a fabulous way to comment on Yom Kippur and on the parsha. While the midrash begins with raising an eyebrow over Moshe’s audacity to call the heaven and earth as witness to Israel’s covenant before he takes leave of them, the end of the midrash picks up after a difficult segue to give us perhaps the earliest or one of the earliest sources for giving tzeakah for the elevation of the souls of our departed relatives on Yom Kippur.
The language is difficult- the midrash seems to imply that it is a given that we can redeem ourselves. The novel idea offered in the reading of the verse offered is that we can effect change for the deceased. We can raise their souls as the hunter shoots his arrow up. [Maybe I will write more on the zodiac at a later time]

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת האזינו סימן א

The midrash begins with the opening verse of the parsha. Moshe calls upon the heaven and earth to bear witness for what he is saying. The midrash praises Moshe for being able to be so bold, akin toa king commanding his servants to listen to him.

(דברים לב:א) "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה"-אשרי ילוד אשה שאומר למלאכת השמים כמלך שאומר לעבדיו 'האזינו ושמעו לדברי', כך הוא אומר לשמים וארץ 'שתקו עד שתכלה כל דברי'.

The midrash begins another comment on the appointing of the heaven and earth as eternal witnesses. But rather than view the assignment as a negative, the verse is quoted from Jeremiah as a prophecy guaranteeing the eternity of the Israelite nation.

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם"
זה שאמר הכתוב (ירמיהו לא:לו)"כֹּה אָמַר יְדֹוָד אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם יְדֹוָד"

The prophet recalls God’s promise that only if the heavens could be measured or the underground be explored would God be able to consider eradicating Israel. In other words it is an impossibility.
The midrash continues with the equation that since Israel is eternal so must be the witnesses to the agreement etched out by Moshe. But as in the Torah penal system, the witnesses are required to be at the forefront of the punishment. Therefore the heaven and earth will be at the fore of the punishment when Israel neglects to follow the agreement etched out, namely the Torah.

לפי שהם קיימים לעולם וישראל קיימים לעולם, לכך הזמינם לעדות שיקיימו ישראל התורה והמצות. ואם חס ושלום יבטלום יד העדים תהיה בם בראשונה להמיתם.

What would be the punishment meted out by the heaven and earth? The rain would stop as forecast (pun intended) by the second paragraph of the shma.

כתיב (דברים יא:יז) "וְחָרָה אַף יְדֹוָד בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְדֹוָד נֹתֵן לָכֶם"
לכך הזמינם לעדות כשיקיימו ישראל התורה והמצות ואם חס ושלום ימאנו יד העדים תהיה בם בראשונה, שנאמר (דברים לא:כח)"הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ"

Here, the midrash begins a tangent. It references a p’sikta, which is a very old midrash collection, however, I cannot find it in the pesikta that is extant. The excerpt relates man to the 12 stages of the zodiac- the connection being the heaven and the zodiac. At birth man is pure as represented by the goat (capricorn), which is soft and continues building the analogies to the scales (libra) which is the model for judgment of our deeds, both good and wrong. If one does not repair their deeds they are equated with a scorpion (scorpio). If one repents then he is shot like the arrow of the archer (sagittarius). Then the midrash hits us with a non-sequitur stating that this is the reason we mention the departed on Shabbat, so they do not return to gehinom?!

ולכך העמידם לעדות דאיתא בפסיקתא:
אדם נמשל לשנים עשר מזלות. בתחלה כשנולד נדמה כטלה שהוא רך, ומתגבר כשור כשגדל. ונעשה תאומים, כלומר שלם וגדל בו יצר הרע. ותחלתו חלש כסרטן ואחר כך כשנתגדל נתגבר כאריה, ואם חוטא נעשה כבתולה. ואם מוסיף עונות, שוקלים אותו במאזנים. ואם יעמוד במרדו, מורידין אותו לשאול תחתית, שאול וגיהנם כעקרב המוטל לארץ ולשיחין. ואם ישוב זורקין אותו לחוץ כמורה החץ בקשת. לכך רגילין להזכיר המתים בשבת שלא ישובו לגיהנם.

Here the midrash develops another tangent. Since it has stated that we can have an effect on the deceased, mentioning them on Shabbat (I assume this is referencing the custom of reciting the kel maleh on the Shabbat before a yahrtzeit), the midrash cites another source that establishes the potential for our effect on the souls of the departed. The tzedakah (I do not like to use the improper translation charity) we give on Yom Kippur has an effect on the souls of the departed. There is atonement for the deceased through our actions. This, to my knowledge is the earliest source for giving tzedakah before the yizkor service on Yom Kippur.

שכן איתא בתורת כהנים:
(דברים כא:ח) "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְדֹוָד וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם"
"כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" - אלו החיים, "אֲשֶׁר פָּדִיתָ" אלו המתים. מכאן שהחיים פודין את המתים. לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכפורים ולפסוק עליהם צדקה. שכן שנינו בתורת כהנים 'יכול משמתו לא יועיל להם הצדקה, תלמוד לומר "אֲשֶׁר פָּדִיתָ"'.

The midrash returns to its discussion of the zodiac. By giving tzedakah on behalf of the deceased their souls are raised like the archer’s arrow(sagittarius). Then the soul returns to its pristine state of being like the goat, and the soul is purified as if immersed by the water carrier’s bucket (aquarius) and is free to enjoy the spiritual bounty like a fish (pisces) in the water. Then the soul can partake of the Tree of Life that now sits at the border of the righteous. The soul then partakes of the table of the righteous and lives forever.

מכאן כשפוסקין צדקה בשבילם מוציאין ומעלין אותן כחץ מן הקשת.
מיד נעשה רך ונקי כגדי ומטהרין אותו כשעה שנולד, ומזין עליו מים טהורין מדלי, וגדל ברוב הנאה כדג הנהנה במים. כך הוא טובל בכל שעה בנהרי אפרסמון, ובחלב, ובשמן, בדבש. ואוכל מעץ החיים תמיד הנטוע במחיצת הצדיקים. וגופו נוטה על כל שלחן של צדיק וצדיק וחי לעולם.
עד כאן חדש הוא, מכאן ואילך מן הישן.

Vayelech

My Musing
I must once again apologize for only posting the first part of the midrash tanhuma this week. With Rosh Hashanah, selichos etc … But it perhaps leads us to an interesting understanding.

What makes the Jews special?
This question has two main answers. Is it nature or nurture? Rabbi Judah Halevi in the middle ages was of the opinion that it was nature. However, the midrash may offer the alternate, namely nurture, when the Torah is our source of nutrition. But it might be a little of each. After all we were chosen to receive the Torah. Melding the two approaches we can find that Jews are special in that they merited receiving the Torah but they only retain that special identity if they follow the Torah.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וילך סימן ב

(דברים לא:א) "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"
"אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" זה שאמר הכתוב (משלי כב:כ) "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ <שלשום> שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת"
"מוֹעֵצֹת" עולה בגימטרי-ה תר"ו(606) ושבע מצות שנצטוו לבני נח תרי"ג (613). וכן הוא אומר (ישעיהו ה:א) "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן"
"כֶּרֶם" זו ישראל, שנאמר (ישעיהו כז:ב) "בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ"

The midrash reacts to the quote from the parsha with a citation from proverbs, mishlei. The verse according to Rashi refers to the entire Tanach, Torah, Neviim, and Ketuvim. The metzudat David comments that the wisdom is referring to the Torah, which is the book of instruction. Either way the implication is that the Torah is a book of wise instruction. The midrash uses gematria to buttress its message that the verse from mishlei is referring to the Torah in its 613 commandments.

(ישעיהו ה:ב) "וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים "
"וַיְעַזְּקֵהוּ" באברהם, שהשלכתי הפסולת ממנו כגון ישמעאל. "וַיְסַקְּלֵהו"ּ ביצחק שיצא ממנו עשו. "וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק" הוא יעקב שכל הנטיעות שיצאו ממנו היו טובות ונחמדות כשורק, זה שכולו טוב וזה כלו זרע אמת. שורק עולה בגימטריא תר"ו ושבע מצות של בני נח הרי תרי"ג.

The midrash then introduces another passuk, from Isaiah. This verse, explains Radak, explores a relationship between Israel, the vine, and God. Almost tangentially the midrash inserts another passuk from Isaiah that it explains is referring to the “evolution” of the patriarchs leading to Jacob who had all 12 sons dedicated to the nation and God of Israel. The midrash uses a gematria of the 613 calculation to again shore up its point.

כתיב (משלי ג:יט) " יְדֹוָד בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה" ואין חכמה אלא תורה .
ומה שמה? אמון, שנאמר (משלי ח:ל) " וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת". ולא נקראת 'תורה' עד שנתנה בסיני. ועל מנין המצות נקראת תורה, כי המצות של תורה הן תרי"ג. תורה עולה בגימטריא תרי"א (611) והשנים שנפחתו מן תרי"ג (613) אלו שנים שנתנו מפי הגבורה. וזהו שאמר הכתוב (תהלים סב:יב) " אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹקִים"
וזהו (דברים לג:ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"
כמנין "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" והשנים צוה הקדוש ברוך הוא כמו שפרשתי בפרשת 'וישמע יתרו'.

The midrash, using the gematria, transitions to a variation on the question of which statements of the Decalogue were actually heard by the Israelites at Sinai. Despite the variation the conclusion remains that the Israelites heard two commandments (statements) at Sinai directly from the source and the rest were through Moses.

והיא " מוֹרָשָׁה" לבני יעקב ולא לעובדי עובדי גלולים. שנאמר (תהלים קמז:יט-כ) " מַגִּיד <דברו> דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ- יָהּ"

The midrash concludes this section with an extension of the proof text for the above gematria. The extension with the appended verse used to clarify the supposition, leads the reader to see the unique status of the Jewish people is that they were chosen to receive the Torah and that makes them special.

Nitzavim

My Musing
Dedicated this week to the refuah shleima of Dov’s a”h grandmother.
I must first apologize for only posting the first part of the midrash tanhuma this week. It has been rather busy. But it is this first part that spoke to me this week.

This week I gave my talk about polytheism to our 6th graders. I wanted to help them appreciate how radical the idea of monotheism as practiced by Judaism really was when it came onto the world scene. Many people casually use the term monotheistic to describe Judaism but I think it misses the point. The monotheism of Judaism is so radical because it dictates that not only is there only one God in this world, this one God controls everything. The Talmud (B. Berachot 60a) posits that we bless God for the good and the bad. As I explained to the 6th graders we make a blessing when one dies with God’s name. That is the unique contribution of Judaism to the world; One God in control of everything. As Job later accepted, when bad things happen it is unfathomable but it is all by the hand of God. As the Talmud teaches in Makot, a tzadik lives by his faith.

As we approach Rosh Hashanah I believe that we need to be cognizant of this contribution Judaism gave to the world and to us. We need to understand that our existence is contingent on God and His playing by the rules. Not some cosmic random event.

This week’s selection deals with the concept of why the Jews are still here when other nations have sinned and have disappeared. The term used in the midrash is “tekuma”, revival or re-establishment. How many times have the Jewish people been on the verge of annihilation and yet experience a tekumah? This is a divine promise.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נצבים סימן א

The midrash comments on the opening phrase of the parsha, Moshe addressing the Israelites saying that they are all standing. The midrash cites the verse from Proverbs that declares the evil doers to be upturned and the righteous to remain standing.

(דברים פרק כט:ט) "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹקֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל "
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם", זה שאמר הכתוב (משלי יב:ז) "הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד"

The midrash continues with an analysis that the Holy One Blessed be He looks at the actions of the evil doers and they have no hope to be revived. The midrash recalls the destruction of the generation of the flood and tower, the annihilation of Sdom the destruction of Egypt as they pursued the Israelites one last time, and th downfall of the Babylonian empire.

כל זמן שהקדוש ברוך הוא מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה:
הפך במעשיהם של דור המבול; לא היתה להם תקומה. שנאמר(בראשית ז:כג) "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה:
הפך במעשיהם של אנשי סדום ולא היתה בהן תקומה. שנאמר (בראשית יט:כה) " וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה"
הפך במעשיהם של מצרים ולא היתה להן תקומה. שנאמר (שמות יד:כח) "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד"
הפך במעשה של בבל ולא היתה לה תקומה. שנאמר (ישעיהו יד:כב) "וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם יְדֹוָד צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם יְדֹוָד"
ועל כולם אמר דוד (תהלים לו:יג) " שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם"
אבל ישראל נופלין ועומדין.
וכן הוא אומר (מיכה ז:ח) " אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְדֹוָד אוֹר לִי" (מלאכי ג:ו) " כִּי אֲנִי יְדֹוָד לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם"

The midrash concludes this list of eveil doers who have been vanquished by God and will not return with a promise to the Jews that they will not be destroyed. The midrash then continues with the statement of Rabbi Chanina who explains that as many as half the Israelite nation may fall but the nation as a whole will never cease to exist.

אמר רבי חנינא בר פפא אמר הקדוש ברוך הוא: מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה אבל אתם בני יעקב לא כליתם שנאמר (דברים לב:כג)" אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם"חצי כלין והן אינן כלים. וכך אמרה כנסת ישראל (איכה ג:יב) "דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ"
משל למה הדבר דומה?
לגבור שהעמיד את הקורה והיה זורק בו את החצים, חציו כלין והקורה במקומה עומדת. אף ישראל כל זמן שהיסורים באין עליהן היסורין כלין והם במקומן עומדין ואינן כלין. לכך נאמר (משלי יב: ז)
"הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד"
אמר חזקיה בנו של רבי חייא למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות?

This section of “consolation”, according to Hizkiah, is placed at this juncture to soothe the worries of the Israelites as they heard the curses for malfeasance to the commandments in the Land of Israel.

לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתים, שנאמר, בפרשה זו חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים, מיד הוריקו פניהם ואמרו 'מי יכול לעמוד באלו?' מיד קרא אותן משה והיה מפייסן.
מה כתיב למעלה מן הענין
(דברים כט:א-ב) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְדֹוָד לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם.
(דברים כט:ו) " וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם"
ואתם לא שמעתם בקולי ואמרתם לפני דברים שאתם חייבין עליהם כלייה ולא עשיתי אתכם כלייה שנאמר (תהלים קו:ז) " אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" ולא עוד אלא שאמרתם לעגל (שמות לב:ד) " וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
ואם תאמר מפני מה העכו"ם נתחייבו כלייה ואנו קיימין?
לפי שבשעה שבאו עליהן יסורין מבעטים בהן ואינם מזכירין שמו של הקב"ה שנאמר (תהלים עט:ו) "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאו"
אבל ישראל כשהיסורין באין עליהן הן נכנעין ומתפללין שנאמר (תהלים קטז:יג) "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְדֹוָד אֶקְרָא" (תהלים קטז:ד) " וּבְשֵׁם יְדֹוָד אֶקְרָא אָנָּה יְדֹוָד מַלְּטָה נַפְשִׁי"
לפיכך אמר להם הקב"ה אף על פי שקללות הללו באות עליכם הן מעמידות אתכם, וכן הוא אומר (דברים ח:טז) " הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ", וכך אמר להם משה לישראל אף על פי שהיסורין הללו באין עליכם יש לכם עמידה לכך נאמר "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם"

Here the midrash infers an even more radical idea that our survival is in fact helped by these travails and struggles. So much so that when you experience trouble it is the first step in the fulfillment of the promise that the Jews will never be forsaken.