This is Dov's parsha that he worked on so hard for his bar mitzvah. At Dov's funeral, his mother, Yaffa, spoke of the message of the concept of Chok. Yaffa spoke of the common idea that a Chok cannot be truly fathomed, but it is the decree of God that we will never understand. The concept of Chok as discussed in this opening of the Tanhuma to the parsha is immutable. It matters not that we comprehend, it matters that the word of God is eternal and unchangeable and that everything has a purpose. Painfully, the midrash uses examples of small creatures bringing about the demise of a person and nothing can divert the mission from being accomplished. The small creatures have an additional task of humbling the arrogant. But for us all, the inevitability of death is the subliminal message that I take from this introduction.
One should notice that despite occupying the opening position for the midrash Tanhuma on Chukat, the first midrash is of a later date. The style is noticeably different from the usual openings of the Tanhuma on a parsha. Where most times the Tanhuma opens with a point of Jewish law or a comment from a verse in the Neviim, prophets, or Ketuvim, Writings, the Tanhuma opens with a veneration of God. The midrash also quotes from the Ben Sira Book of Wisdom, which is not the usual form.
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת חקת סימן א
יתברך שמו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ולגדולתו אין חקר, ולנפלאותיו אין מספר. דכתיב (תהלים לג:ז) "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת"
The midrash begins with the statement that God created His world with wisdom and insight, and that there is no limit to his greatness. The Midrash brings an example from creation.
ומהו "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם"?
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם אמר ליה לנאד [נוסח אחר לשר] של ים: 'פתח פיך ובלע כל מימי בראשית'.
אמר לפניו: 'רבונו של עולם, די שאעמוד בתוך שלי והתחיל לבכות, בעט בו והרגו, שנאמר (איוב כו:יב) "בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם <ובתובנתו> וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב" את מוצא ששר של ים רהב שמו.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
The Holy One Blessed be He, controlled the force of water on the Earth. But He made sure that the fresh waters do not mix with the salty waters.
כבשן ודרכן וכך קבלן הים, שנאמר (עמוס ד:יג) " כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ יְדֹוָד אֱלֹקֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ"
שם לים חול, בריח, ודלתים, שנאמר, (איוב לח:ח-י) " וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא"
"בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ" ,"וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם"
וכתוב (ירמיהו ה:כב) "הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם יְדֹוָד אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ "
ואמר (איוב לח: יא) "וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ"
אמר ליה הים: רבונו של עולם, אם כן יתערבו מימי המתוקים במלוחים.
אמר ליה: לאו, כל אחד ואחד יהא לו אוצר בפני עצמו, שנאמר, (תהלים לג: ז) " כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת"
The Midrash continues in admiration of God by explaining that as great as a miracle process it was to establish the separate waters, fresh and salt, it is an even greater feat to keep all the fluids of the body distinct and functional without allowing them to mix as fluids often do.
ואם תאמר שזה תימה גדולה שאין מתערבין כל מימי הים, הרי פרצוף שברא הקדוש ברוך הוא בבני אדם מלא הסיט, יש בו כמה מעינות ואינן מתערבין זה בזה.
מי עינים מלוחים, מי אזנים שמנים, מי חוטם סרוחים, מי הפה מתוקים.
The Midrash now begins a tangential explanation of the different fluids of the head, their distinct characteristics and the reason for the characteristic: Tears, earwax, phlegm, and saliva.
ומפני מה מי עינים מלוחים? שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה מיד מסתמא, אלא על שהן מלוחים פוסק ואינו בוכה.
מפני מה מי אזנים שמנים? שבשעה שאדם שומע באזניו שמועה קשה אלמלא תופשה באזניו היא מתקשרה בלבו ומת, ומתוך שהן שמנים מכניס בזה ומוציא בזה.
מפני מה מי החוטם סרוחין? שבזמן שאדם מריח ריח רע אלמלא מי החוטם סרוחין שמעמידין אותו מיד מת.
ומפני מה מי הפה מתוקין? פעמים שאדם אוכל אכילה ואינה מתקבלת בלבו ומקיאה אם אין מי הפה מתוקין אין נפשו חוזרת. ועוד לפי שקורא בתורה וכתיב בהו (תהלים יט: יא) "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים"לפיכך מי הפה מתוקים"
The midrash now builds on this idea of many different bodily fluids, each with a distinct purpose, focusing on the idea of a unique purpose, namely that nothing in this world is created without a purpose and that purpose is a Divine mission. This idea applies to the snake, scorpion, or even mosquito. It is here that perhaps there is a connection to the opening of our parsha of Chukat. The examples brought as examples for purpose are for the most part as messengers of God in meting out death. One example will entail man’s quest for defeating death which will end in irony.
והרי דברים קל וחומר. ומה מלא הסיט יש בו כמה מעינות, הים הגדול על אחת כמה וכמה שנאמר בו (תהלים קד:כה) " זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת " מהו? ללמדך שבכל דבר הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו ולא ברא דבר אחד לבטלה, ופעמים שהוא עושה שליחותו על ידי צפרדע ופעמים עך ידי יתוש, פעמים על ידי צרעה ופעמים על ידי עקרב.
אמר רבי חנין דצפורי: מעשה בעקרב אחד שהלך לעשות שליחותו של הקדוש ברוך הוא בעבר הירדן. וזימן לו הקדוש ברוך הוא שם צפרדע אחת ועבר עליה והלך אותו עקרב ועקץ את האדם ומת.
ומעשה בקוצר אחד שהיה מעמר וקוצר בבקעת בית כוזבא. כיון שבא השרב נטל עשב וקשרו בראשו, אתא עליה חד חיויא גבור קם וקטליה. עבר עליה חד חבר חמא חיויא קטיל.
אמר ליה מאן קטיל הדין חיויא?
אמר ליה אנא, אסתכל בעשבא דברישיה.
אמר ליה מרים את עשבא דברישך ואת משביח.
עבד הכי, קרב לגביה, ולא הספיק ליגע בו עד שנשר אברים אברים.
רבי ינאי היה יושב ופושט בשער עירו, ראה נחש מרתיח ובא לעיר, מן דמוקמין ליה מן הכא אזיל להכא. אמר 'כמדומה אני שזה הולך לעשות שליחותו'. כיון שנכנס לעיר נפל הברה בעיר פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת.
רבי [יצחק בן] אלעזר הוה מטייל בשוניתא דימה דקיסרי. מצא קוליא אחת מושלכת בדרך. הוה מצנע ליה מן הכא הדר משכח לה מן הכא. מן דמצנע מן הכא הדר משכח ליה מן הכא. אמר: כמדומה אני שזו מתוקנת לעשות שליחותה. בתר יומין עבר בלדרים נכשל בה נפל ומת. בדקו אחריו מצאו בידו כתבין בישין על יהודאין.
מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך אחד פקח ואחד סומא. ישבו לאכול פשטו ידיהם לעשב השדה ואכלו מהם. זה שהיה פקח נסתמא וזה שהיה סומא נתפקח. לא זזו משם עד שזה נסמך על זה שהיה מסמכו.
This case explores the irony of trying to control death. It describes an individual who witnesses a bird resurrect another bird. He takes the herb used and proceeds to test out the herb on a lion. The irony is evident as the lion returns to life and devours the man.
מעשה באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. כשהיה אוכל לחם, ראה שני צפרים מתנצים זה עם זה. הרג אחד מהן את חברו, הלך והביא עשב והניחו על פיו והחיהו. הלך אותו האיש, נטל אותו עשב שנפל מן הצפור, הלך להחיות בו את המתים. כשהגיע לסולמה של צור מצא אריה מת מושלך בדרך והניח אותו העשב על פיו והחיהו, עמד הארי ואכלו.
מתלא אמר בן סירא: טב לביש לא תעביד ובישא לא ימטי לך.
מעשה בשיחין, אחד סומא שירד במים לטבול במערה. נזדמנו לו באר של מרים וטבל ונתרפא.
This next section relates the more well known story of Titus who was instrumental in the destruction of the Temple and was felled by a mosquito.
טיטוס הרשע נכנס בבית קדשי הקדשים כשהוא מחרף ומגדף. עמד וגדר את הפרוכת, ונטל ספר תורה והציעה, והביא שתי זונות ועבר עליהם. שלף את חרבו וקצץ את הספר ונעשה נס והתחיל הדם מבצבץ ממנו. התחיל משבתח לומר שעצמו הרג, התחיל מתגבר והולך. כיון שהגיע לים היה הים הולך וסוער. אמר אלהיהם של אלו אין גבורתו אלא בים, עמד פרעה בים טבעו וכן לסיסרא. עכשיו, אם הוא רוצה הרי היבשה ביני לבינו ונראה מי נוצח.
אמר ליה הקדוש ברוך הוא: 'רשע בן רשע, בריה פחותה וקלה שבבריותי אני משלח בך לבערך מן העולם. נכנס יתוש בחוטמו ועמד בחוטמו שלש שנים, וכיון שהיה עובר במקום שהנפחים עושין מלאכתן כד הוה שמע קלא דמרזפתא הוה נח. כל דהוה עבד קמיה נכרי הוה אגיר בד' זוזי ואמר ליה, 'מחי קמי כוליה יומא במרזפתא' וכדין הוה עביד כל יומא והוה יהיב ד' זוזי. וכד עבר עליו בר ישראל ואומר לו 'קח והכה על המקום ואני אתן את שכרך' והיה מכה כל אותו היום. כיון שבא ליפטר ממנו אומר לו היהודי תן לי שכרי והיה משיבו ואומר לו מסתייך דקא חזית בשנאך. כך היה עושה בכל יום שלש שנים.
כיון שמת, קרעו ראשו ומצאו שנעשה כמין גוזל וכצפור דרור והיה צפורניו קשין כנחשת ומת במיתה משונה. ולמה נקרא בריה שפלה שמכניס ואינו מוציא, ופעמים על ידי צרעה? דכתיב (שמות כג:כח) "וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיך"
אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, כששלח הקדוש ברוך הוא את הצרעה לפני ישראל להרוג את האמוריים, ראה מה כתיב בהם?
(עמוס ב:ט)"וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת"
היתה הצרעה נכנסת לתוך עינו של ימין ושופכת ארסה והיה מתבקע ונופל ומת.
The midrash concludes with an extension of the everything created with a purpose whereby in the future, the Atid Lavo, God will use the minor creatures to exact from the idolaters of the world who oppressed the Jews.
שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות שליחותו על ידי דברים קלים לכל המתגאים עליו ושולח להם בריה קלה להפרע מהן להודיעם שאין גבורתם ממש, וכן לעתיד לבוא. עתיד הקדוש ברוך הוא להפרע מן עכו"ם על ידי דברים קלים שנאמר (ישעיהו ז:יח) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק יְדֹוָד לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וּלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר" וכתיב (ישעיהו ז:יט) "וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה