Re'eh) R'ey )

My Musing
As Moshe is finishing his last address to the Israelites he does not tread lightly. This is his last will and testament so to speak. And he is covering topics that the Israelites need to hear. The Talmud in masechet berachot relates that when Moshe was on the mountain he asked God many questions. According to our tradition, God answered Moshe on almost all of them. Rabbi Meir opines that God did not answer Moshe on the theodicy, why good people suffer.

While this week’s Midrash at first blush seems to reiterate the guarantee that if you follow the Torah, the commandments and God’s directives, blessings will come to you, there is also the counterbalance known as a curse. That comes if you do not follow the commandments. Malfeasance to the mitzvoth will cause a curse.

So this would seem to answer the Theodicy. But this is the strength of the Midrash. It asks the question without asking it. If in fact the curse is the answer to all that befalls us then why does the Talmud record the question of Rabbi Meir as a question of Moshe? The answer for me is that the Theodicy still remains unanswered. The midrash gives us a little insight in the opening text of this midrash from the megilat Eicha. It all comes from God: the good and the bad. As the Talmud teaches us elsewhere- just as we bless God for the good we also bless Him for the bad. I believe that only in Judaism do we actually make a blessing invoking God’s name and blessing Him for taking a loved one away. So while Rabbi Meir’s question in the name of Moshe remains unanswered- one belief is clear- good or bad it all comes from God and it is always our choice to follow His laws.

מדרש תנחומא (ורשא)פרשת ראה סימן ג
(דברים יא:כו) "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"
דבר אחר:
"רְאֵה אָנֹכִי וגו'"
זה שאמר הכתוב (איכה ג: לח) "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב"

The Torah relates that Moshe is placing in front of the Israelites a choice- blessing or curse. The Midrash responds with a verse from Eicah, Lamentations. A Rhetorical statement in the megilah that all good and bad comes from God.

The midrash relates a teaching of Rabbi Abin. Rabbi Abin explains that until the revelation at Sinai, entire generations and communities were held culpable for the sins of the individual. According to Rabbi Abin, Noah was not the only righteous person at the time of the flood (but he was saved and others were wiped out). Similarly, in the punishment for the Tower of Babel, even children were afflicted. However, with the advent of the covenant, each individual is held accountable and the generation is not punished for the deeds of the one.

אמר ר' אבין: בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני, נתן להם הקדוש ברוך הוא את התורה. באותה שעה כל מי שחטא הקדוש

ברוך הוא פורע ממנו. לשעבר, כל מי שחוטא היה דור משלם חטאו. לדור המבול אמרו רבותינו הרבה כשרים היו בהן כגון נח ונמחו עם הדור. בדור הפלגה היו חוטאין אפילו התינוקות משתלמין. כשעמדו ישראל בסיני ונתן להם הקדוש ברוך הוא את המצות אמר, 'לשעבר היו הדורות לוקין על עון של אחד מהן מכאן ואילך אין הדור לוקה על אחד. הוי "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב"


ואמר ר' אבין: המקרא הזה מתמיה! "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא" לא רעות לצדיקים ולא טובות לרשעים. אף משה סדר לפניהם שני דרכים הטובה והרעה, דרך חיים ודרך מות, "בְּרָכָה וּקְלָלָה" שלא יהיו הרשעים אומרים ברא את העולם סתם ולא פירש לנו איזה דרך רעה שנפרוש ממנה ונבא לטובה. לכך אמר להם משה:"(דברים יא: כז-כח ) "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם"

The midrash continues with Rabbi Abin: reading the verse from Eicha differently and exclaiming that it is inconceivable for evil to befall the righteous and good to reward the wicked. The choice Moshe gives is to make it clear that God directs the universe but it is a choice. And in good midrashic form, Rabbi Abin relates and analogy to drive home his point.

משל לזקן שהיה יושב על הדרך והיו לפניו שתי דרכים, אחת תחלתה קוצים וסופה מישור, ואחת תחלתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים ואומר להם אף על פי שאתם רואים תחלתה של זו קוצים לכו בה שסופה מישור. וכל מי שהיה חכם שומע לו והיה מהלך בה, ומתיגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו היו הולכים ונכשלין בסוף. כך היה משה פירש לבני ישראל ואמר להם הרי דרך החיים ודרך המות,(דברים ל:יט) "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ"

The parable paints the picture of a fork in the road but both paths lead to the same destination. One path begins with thorns and obstacles but ends with a clear flat plain, the other beings with a clear flat plain but ends with thorns and obstacles. A man sits at the fork directing those to take the path that begins with obstacles but ends with a stroll yet people can choose. The catch is that the path that begins with ease and ends with difficulty causes fatigue and one cannot finish the journey. The choice is clear but the choice is yours.

Ekev

My Musing

Ekev, the name of the parsha and the second word in the opening verse is a difficult word to translate. It opens the next section in Moshe’s farewell address and the theme of this section is the promise of good for observance or some might say obedience. The word however, seems without translation. Most translations and commentaries apply the conditional ‘If’ (אם) but then what is the need for the word Ekev? Why not use a structure similar to the second paragraph of the shma, “And if you hearken”?

Rashi comments that the word Ekev is for emphasis to identify those mitzvoth that we might tread on, or neglect, due to their simplicity or lack of gravitas. Ekev, according to Rashi, is a conjugate of the word for ankle.

Eben Ezra connects the Ekev here to the l’Olam Akev in Psalms (119:112) which is roughly translated as “to the very end” Ekev then implies a diligence with emphasis.

I read Nachmanides as explaining the word Ekev as having tenacity, that things keep going in a cycle.

The opening midrash for this week’s Tanhuma is, I believe, the source for Rashi’s explanation. And it could bring to mind Rabbi Yehudah’s exhortation in Pirkei Avot to be scrupulous with the easy mitzvoth as with the more demanding mitzvoth becuae you cannot discern the reward for either.

But more interesting for me is the second part of the this midrash which refers us to another use of the word Ekev in Psalms that implies great reward. Enigmatic? Absolutely! One only has to look at last week’s selection of midrash to understand why. Does God owe us anything or not?

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת עקב סימן א
(דברים ז:יב)"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיך"
"וְהָיָה עֵקֶב" זה שאמר הכתוב (תהלים מט:ו) "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי"

The Midrash begins with another verse from Psalms using a cognate of Ekev. Literally translated it means “the iniquity of my heels surround me”. The play here is on the heel and sin. What do you trample on?

יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא, שנתן תורה לישראל שיש בה תרי"ג מצות ויש בהן קלות וחמורות. ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן, אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן, כלומר, שהן קלות. לפיכך, היה דוד מתירא מיום הדין ואומר 'רבונו של עולם, איני מתירא מן מצות החמורות שבתורה שהן חמורות, ממה אני מתירא? מן מצות הקלות שמא עברתי על אחת מהן אם עשיתי אם לא עשיתי מפני שהיתה קלה. ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה'. לכך אמר "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע וגו'".

The midrash elaborates that there are two types of mitzvoth, easy or simple and difficult or stringent. These mitzvoth are less likely to be neglected because of their complexity. The simple ones are likely to be trampled. The midrash references the verse from Psalms to explain that David feared neglecting these simple mitzvoth. The midrash continues with another view.

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" זה שאמר הכתוב (תהלים יט:יא) "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" וכתיב (תהלים

יט:יב) "גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב"

The verse in psalms is more familiar to some from the siddur. The verse declares the mitzvoth to be more precious that the finest gold and sweeter than the finest honey. This is how David exalted the Torah.

בא וראה היאך דוד משבח את דברי התורה שאמר "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב", ולא עוד אלא שאין בכל מיני תבואה חביבה מסלת נקיה שהיא צפה בפה ודברי תורה חביבין ממנה שנאמר "וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים".

Rabbi Chaninah expands this idea and relates that perhaps David feared that these sweet mitzvoth might have been left to ferment- to spoil. Therefore David declares that he observed them very carefully with Ekev Rav. That is followed by another verse promising the goodness that God has set aside for those who are faithful to His mitzvoth or more accurately seek shelter in Him.

אמר רבי חנינא: אם תאמר שאין בכל מיני המשקין מתוקין מן הדבש ודברי תורה מתוקין מכלם שכתוב בהן "וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים", אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא 'רבון העולמים, שמא מפני שהן מתוקין מדבש בסרתי בהן חס ושלום, אלא "גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב" מצות קלות לפיכך כתיב (תהלים לא:כ) "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם"

Va'etchanan

My Musing

The concept that Moshe had to plead for something for himself has always resonated with me. This is the man who God chose, who spoke “face to face” with God. Moses was able to demand that God erase him from the Torah if God would decimate the nation of Israel and begin over with him; This is the man who went up to the mountain not just once but three times, was able to effect forgiveness for the nation from The Almighty, but for himself he has to plead.

What is the efficacy of prayer? The midrash lists a number of terms, each unique but yet synonymous with another term. Since Dov’s a”h death, the efficacy of prayer has taken on a new meaning for me. In the end, Moshe pleads but is denied. Many times when I look back on the days surrounding Dov’s accident and his passing, I too feel as though we all pleaded but were denied.

The Midrash ends with a sobering statement- God doesn’t owe us anything. Anything we get, it is all in His grace. [As an aside, this also corroborates the teaching in Pirkei Avot that we should not worship God like a servant who works expecting a reward, rather we should worship God because He is God and he has commanded us]

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ואתחנן סימן ג

(דברים ג:כג) "וָאֶתְחַנַּן אֶל יְדֹוָד בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר"
דבר אחר:

The midrash opens this next exposition on Moshe’s supplication to enter the Land of Israel with a verse from Solomon’s dedication of the Temple whereby Solomon prays that God will “turn to his prayer” and the text uses three different terms for the concept of prayer.

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְדֹוָד", זה שאמר הכתוב (מלכים א – ח:כח)" וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ יְדֹוָד אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם"

The midrash lists a number of terms for the concept of prayer. Although in Talmudic literature the term “tefilah” means the amida- the standing silent prayer, here it means prayer in the more general idea of asking God. Some of the terms listed here include prayer, supplication, cry, scream, song, engagement, falling, standing.

הרי בהרבה שמות נקראת התפלה. אלו הן: תפלה, תחנה, צעקה, זעקה, שועה, רננה, פגיעה, נפילה, עמידה.
ולמה לא נתפלל משה באחת מהן אלא בלשון תחנונים שנאמר ואתחנן?

The midrash asks if all these different approaches to God were available to Moshe, why did he choose to use plead?
The midrash answers by referring us to another time, when Moses was up on Mount Sinai, the rabbinic tradition relates that among the conversations Moses had with God was the request to understand how God runs the world.

אלא בשעה שעמד משה ואמר לפני הקדוש ברוך הוא (שמות לג:יח) " וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת
כְּבֹדֶךָ", אמר משה רבונו של עולם 'הודיעני נא באי זו מדה אתה נוהג עולמך? שנאמר, (שמות לג:יג) "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה"

God answers that He chooses by His grace where to place His mercies and his favors. God owes us nothing. Therefore there was nothing but a plea for Moshe to offer. Even when we fulfill His mitzvoth, God gives us by His Grace not as a reward. (notwithstanding, of course, that the second paragraph of the Sh’ma creates a national reward and punishment equation and Maimonides puts reward and punishment as one of his 13 attributes of God)

אמר לו הקדוש ברוך הוא, הן אני מראה לך.(שמות לג:יט) " וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְדֹוָד לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם". אמר לו 'איני חייב לבריה, כל מה שיעשה אדם מצוה, חנם אני נותן לו. לא שאני חייב לכל בריה כלום אלא חנם אני נותן להם', שנאמר "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם", אמר לו משה ,'אם כן, עשה עלי מצוה ותן לי חנם' לפיכך כתיב ואתחנן.

Devarim

My Musing

As we enter the Book of Deuteronomy (sefer Dvarim) which always falls on the Shabbat Chazon which precedes the Major fast and mournful day of Tisha B’Av, the midrash does what we should do- focus on the future promise of returning to our land under the majestic glory of God.

This is another of the Tanhuma Midrashim that I believe were appealing during the middle ages. Life was hard, Jews did get persecuted but the belief that the future Good was two fold in response to what was promised and given to the Israelites in the Wilderness presented a comforting thought in a way to the homiletics of the middle ages.

The midrash ends with a prayer that is based on the prophecy of Isaiah. The possible connection here is that it is the rebuilding of Zion that will reveal God in all His glory.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת דברים סימן א
(דברים א:א) "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב"
" אֵלֶּה הַדְּבָרִים " יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, יתברך ויתעלה זכרו, שכל הנסים שעשה לישראל במדבר כך עתיד לעשות להם בציון.

Praise and venerate the Holy One Blessed be He, that all the miracles that He did for the Israelites in the wilderness He is going to perform for the Israelites in the future in Zion. The midrash will now bring a number of proof texts that are linked to miracles in the wilderness and will bring proof texts that will use identical or exactingly similar language to show that God is prophesied to perform miracles in the future in Zion. The style will be a text from the Chumash and then one from the prophets.

במדבר כתיב " אֵלֶּה הַדְּבָרִים"
ובציון כתיב (ישעיהו מב:טז)"וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים"

In the wilderness it says “These are the Things” and in Isaiah it says that God did “These Things” and did not forsake the people.

במדבר כתיב (שמות כ:יד) "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק"
ובציון כתיב (ירמיהו לג:יא) "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְדֹוָד צְבָאוֹת כִּי טוֹב יְדֹוָד כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְדֹוָד כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר יְדֹוָד"

In the wilderness it is written (regarding Mount Sinai before the Revelation), “the entire nation saw the sounds” and in the return to Zion in Jeremiah the prophecy introduces many sounds including the voice praising God.

במדבר, (תהלים סח:ט) "אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹקִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹקִים אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל"
ובציון,(חגי ב:ו) "כִּי כֹה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה:

In the Wilderness God made the land quake and with regards to Zion God will cause the heavens and the land to quake.

במדבר, (שמות יג:כא) "וַידֹוָד הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה"
ובציון, (ישעיהו נב:יב) "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְדֹוָד וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל"

In the Wilderness God led the people “walking before them” and in the return to Zion God will walk before them.

במדבר, (דברים ל:ט) "וְהוֹתִירְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְדֹוָד לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיך"
ובציון,(ישעיהו סה:יט) " וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה" (ישעיהו לה:א) "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת"

In the Wilderness God rejoiced on your prosperity and in Zion God will rejoice in His nation.

Brining a second proof text of God rejoicing is the springboard for the midrash to move off to a tangent of hope and promise for the future.

מה ראה ישעיה לומר כך אלא לפי שכשעברו ישראל את התורה עמד הושע ואמר (הושע ב:ה) " פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא"
לפיכך אמר ישעיה "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה". וכל נחמות שאמר ישעיה "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה" כפלים הם לפי (ישעיהו מ:ב) "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְדֹוָד כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ"

The midrash states that the prophecies of rejoicing that Isaiah pronounced are mentioned in terms of a couplet. This double language means that the prophecies of hope and rejoicing are doubly strong. The midrash explains that the consolations are written in this repetitive language.

לפיכך נחומיה בלשון כפלים. (ישעיהו מ: א) "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיהו נא:יב) "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן" (ישעיהו נא:ט) " עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְדֹוָד עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו סא:י) " שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּידֹוָד תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ" (ישעיהו לה:ב) "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד יְדֹוָד הֲדַר אֱלקֵינוּ"

Among the couplets are the opening to next week’s haftarah for Shabbat nachamu- “nachamu, nachamu ami” and “Anochi, Anochi”, “uri, uri” and so on.

דבר אחר:

The midrash offers another application of the prophecy of rejoicing.

"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה"
מפני מה כתיב כך?
ללמדך שבשעה שהקדוש ברוך הוא מגלה שכינתו על ישראל, אינו נגלה עליהם כאחת, מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת. שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כלם. ראה מה כתיב
(ישעיהו סד:ג) " וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ"

The midrash explains the verse that when God reveals His Presence to Israel, He does not reveal Himself all at once because human beings cannot tolerate the intensity of His good. The midrash sees the analogous lesson from the time that Joseph revealed himself after 21 years to his brothers. The midrash introduces the idea that the brothers actually “died” from their shock. Similarly the Israelites would die from the shock to their system from the intensity of the purity of good of God. God therefore reveals Himself a little at a time.

צא ולמד מיוסף. בשעה שנתודע לאחיו לאחר כמה שנים (בראשית מה:ג) "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" אמר להם אני יוסף אחיכם, מתו כלם. הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. אלא מה הקדוש ברוך הוא עושה, מתגלה להם קמעא קמעא. בתחילה משיש את המדבר שנאמר "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה" ואחר כך "וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת", ואחרי כן "פָּרֹחַ תִּפְרַח", ואחרי כן " כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ ", ואחר כן "הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד יְדֹוָד הֲדַר אֱלקֵינוּ".

לפיכך אמר דוד (תהלים קב:יז) "כִּי בָנָה יְדֹוָד צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדו" ואומר (ישעיהו נב:ח) "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְדֹוָד צִיּוֹן" ואומר (ישעיהו כה:ט) "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹקֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְדֹוָד קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתו"

Therefore David write in Psalms when God builds Zion He will seen in His glory and this was reiterated by the prophecies of Isaiah for on that day all wil rejoice in His revelation.

Masei

My Musing.

How valuable is life when confronted with the Divine command? An interesting discussion for our time. Additionally what is the value of self-preservation and how far does that value reach?

On the verse from Isaiah 26, Rashi explains that the idea is to hide until the wrath of the ruler passes. When the inquiry is answered cautiously in the affirmative by Rabbi Elazar, the midrash does not seem to care that the proof texts brought only indicate the efficacy of fleeing, not the operative question of doing so on the Sabbath. Implicit in the proof texts is the assumption that life is paramount. But the midrash in its next historical layer seems to anticipate the regular readers wondering about the Sabbath question and addresses that.

The midrash brings a rather well known teaching where the rabbis extract the key ingredient to Judaism- the value of preservation of life. Admittedly the Talmud qualifies this teaching by excluding three cases which fundamentally undermine the very fabric of Judaism; Public Idol Worship, Murder, and Sexual Immorality. But since the midrash does not address these exclusions, I will not either.

The teaching of the value of life in the face of committed observance and loyalty is very radical- then and now. The connection to the Parsha is difficult but clear- we read of the all the travails encountered in the wilderness yet because God directly protected them there was no reason to be disobedient. In our time a different calculus is necessary.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת מסעי סימן א

ילמדנו רבינו:
מי שהוא נרדף מן הגייס ומן הלסטים מהו שיחלל את השבת?

Our Rabbis will teach us: One who is fleeing a compulsory induction to a foreign army or from highwaymen, should he violate the Sabbath?

כך שנו רבותינו: הנרדף מן הגייס ומן הלסטים מחלל את השבת ומציל את נפשו, שכן אנו מוצאין בדוד כשבקש שאול להרגו ברח ונמלט.

Our Rabbis taught: One who is fleeing from the compulsory draft or from highwaymen, transgresses the Sabbath and saves his life, as we found with David, who fled when Saul decided to kill him.
The midrash continues with a more modern application (relative to the time of authorship) of this ruling.

אמרו זכרונם לברכה: מעשה שבאו כתבים רעים מן המלכות לגדולי צפורי בשבת. באו ושאלו את רבי אלעזר בן פרטה, אמרו לו- כתבים רעים באו אלינו מן המלכות, מה אתה אומר, נברח?
והיה מתירא לומר להם בשבת ברחו. אמר להם ברמז, "ולי אתם שואלים?! לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד"

The Rabbis of blessed memory said. There was a case where decrees were issued from the monarch to the leaders of Sephoris on Shabbat. The leaders inquired of Rabbi Elazar ben Perata, ‘evil letters came to us from the king, what do you say, flee?’
Rabbi Elazar feared to tell them to flee on the Sabbath so he answered cryptically. He replied, “you ask me?! Go and ask Jacob, Moses, and David.”
The midrash brings proof texts that demonstrate that these Biblical celebrities fled for their life at one time.

ביעקב כתיב (הושע יב:יג) "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר"
במשה כתיב (שמות ב:טו) "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר"
בדוד כתיב (שמואל א, יט: י) "וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא"

The midrash now introduces an alternate proof text for the value of fleeing for your life until the anger of the rules subsides.

וכן הוא אומר (ישעיהו כו: כ) "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר <דלתיך> דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד <יעבור> יַעֲבָר זָעַם"

But the proof texts only address the issue of fleeing for one’s life. The midrash has not explicitly answered the original question of fleeing on the Sabbath.

ומנין שפקוח נפש דוחה את השבת?
דכתיב (ויקרא יח:ה) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְדֹוָד"
ולא שימות בהם.
וכתיב במילה (ויקרא יב: ג) "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" ימול ואפילו בשבת.
והלא דברים קל וחומר?
ומה מילה שהוא אחד מרמ"ח איברים שבאדם דוחה את השבת, כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה!

The midrash teaches the inferential learning that the preservation of life even overrides the Sabbath. This idea is in many Rabbinic collections of literature in one form or another. The proof text is unambiguous- “live by them (the statutes)” The Rabbis explain that the imperative to live ny them means not to die by them.
Now the midrash returns to our sidra, Masei, and connects the teaching with the orah reading.

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, הזהרו במצותי ושמרו את התורה וראו כמה נסים ונפלאות עשיתי לכם משעה שיצאתם ממצרים. והפלתי שונאיכם, והעברתי אתכם בים, והפלתי פחד ורעדה באויביכם, שנאמר,(שמות טו:טו) "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן"

The midrash first enumerates in general the miraculous state of affairs that preserved the Israelites during their wandering in the wilderness. God provided protection from the pursuing Egyptians, the sea, and inflicted havoc among the enemies of the Israelites. Then the midrash continues with God vanquishing the Canaanite nations the Israelites first encountered and protecting them from the threat posed by scorpions and snakes and drought. The midrash has

God declare that He did not leave the Israelites for one moment of the forty year journey.

והשמדתי את האמורי וסיחון ועוג, וכל ארבעים שנה שהייתם במדבר לא הנחתי אתכם אפילו שעה אחת. כמה שונאים באו עליכם ולא הנחתי אתכם לברוח? וכמה נחשים ועקרבים הרגתי מפניכם? שנא' (דברים ח: טו) "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" ולא הנחתי אותם להזיק אתכם.

Therefore, said the Holy One Blessed be He to Moses: Write the journeys so they should know the miracles I did for them as we see from the first two verses: the first where Moses records the journeys the second verse describoing how it was done by the word of God.

לפיכך אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר כדי שידעו כמה נסים עשיתי עמהם בכל מסע ומסע. מנין? ממה שקראו בענין (במדבר לג:א,ב) "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְדֹוָד וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם"