Matot

My Musing
The midrash Tanhuma in Parshat Matot begins with a few early midrashim of the Yelamdeinu style. Starting with a lesson in halacha, in this case about oaths and vows, shifting to a moral lesson about the quality of one’s yir’a- awe of God, and completing with a quick lesson in halacha.
Why should we be careful with our vows and oaths?
Because a lackadaisical approach to the bond of our word will eventually lead us astray- causing us to blaspheme God.

Leaving the cultural divide that shows us how far we’ve gone from revering oaths and honoring our word to the modern day of politicians and leaders who flip flop at capricious whim, what is it about an oath that leads us to blaspheme the Almighty? I am still not sure.

The midrash is increasingly enigmatic because it explains that the oaths that will cause us to blaspheme God are those of truthful events. Even if it is the truth, an oath can harm. Although included as almost a footnote- the midrash brings the case of a king who swore a truthful oath yet caused widespread destruction in his kingdom (the hyperbolic statement is the destruction of 2000 towns).

But for me the caution statement is clear- be careful with oaths- they are binding and the close of the midrash is an even more telling warning- be careful of oaths because they don’t just affect you, they affect those around you and to inflict on others is not God fearing.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת מטות סימן א

(במדבר ל:ב,ג) "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד:
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַידֹוָד אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"

ילמדנו רבינו:
כיצד קונמות ונדרים?
כך שנו רבותינו: קונם שאיני ישן, קונם שאיני מדבר, קונם שאיני משמשך, הרי הוא בלא יחל דברו. שבועה שאיני ישן, שבועה שאיני מהלך, אסור.
חומר בשבועות מבנדרים ובנדרים מבשבועות. כיצד?
'קונם שאיני עושה סוכה, קונם שאיני עושה לולב, קונם שאיני נוטל תפילין', בנדרים אסור לעשותן אף על פי שהם מצוה, ובשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות.

The midrash opens with an excerpt from the mishna in Nedarim chapter 2. The term konam is used to incur the strength of a vow of abstinence. This term has its origins in what was apparently a colloquialism for korban, a sacrifice. The halacha quoted examines the differences between a shevua, oath and a konam. It is an interesting paradox: Since the konam, and in general vows, are of a lesser severity they are still binding and can cause one to violate the Torah if one vows to not fulfill a commandment. However, since we as a people are sworn by oath at Sinai an oath to not fulfill the commandments is not binding. The mishna quoted above also deals with taking a vow to deny oneself physical pleasure, which is permissible unless it affects one’s spouse as we are not allowed to impair another for our own needs.

אמר להם הקב"ה לישראל: הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן שכל הפורץ בהם סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות כופר בו בהקדוש ברוך הוא ואין לו מחילה בעולם, שנאמר (שמות כ:ו)
"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְדֹוָד אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא"
וכתוב אחד אומר (ירמיהו ד:ב)"וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי יְדֹוָד בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ" אמר להם הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורין שהותר להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאים להשבע בשמי אלא אם יש בכם כל המדות האלו - שנא' (דברים י:כ) "אֶת יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵע"

The midrash continues to caution the audience against taking vows lightly. Taking vows lightly will lead to taking oaths lightly, which in turn will cause a blasphemy of the Lord. The proof text brought is from the Decalogue, which clearly outlines the severity of taking God’s name in vain. Yet the midrash brings a counter prooftext to the admonition, saying that we are enjoined to swear to promote truth and justice. However, explains the midrash, this is only for the truly God fearing.

ושתהיו כאותן שלשה שנקראו יראי אלהים ואלו הן אברהם, איוב, ויוסף.
אברהם, דכתיב (בראשית כב:יב)"וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי"
איוב דכתיב (איוב א:ח)"וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלקִים וְסָר מֵרָע"
יוסף דכתיב (בראשית מב:יח) "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא"
הוי "אֶת יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד"
אם אתה מפנה את עצמך לתורה ולמצות ואין לך עבודה אחרת לכך נאמר "אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק"

The midrash lists three personalities who exemplify by virtue of attestation by the scripture that they were God fearing. Abraham, Joseph and Job. The midrash applies a scripture which idealizes devotion to Go and to Torah study. But the midrash asks can one physically attach (devote) themselves to God?

וכי יכול להדבק בשכינה?!
והלא כבר נאמר (דברים ד:כד) "כִּי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא"?
אלא לומר לך כל המשיא את בתו לתלמיד חכם שקורא ושונה, והעושה לו פרקמטיא ומהנהו מנכסיו, זה הוא שנאמר עליו "וּבוֹ תִדְבָּק".

The midrash answers that since God is fire, People cannot physically attach themselves to God but one can act in a manner that supports Torah study.

אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי.
מעשה בהר המלך שהיו לו שני אלפים עיירות וכלם נחרבו על שבועת אמת.

Returning to our original idea of swearing an oath if you have the proper character development, the midrash allows for one to swear and oath but brings a real case of a worthy king who caused 2000 municipalities to be destroyed because of a truthful oath.

(במדבר ל:יז)"אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ" מה בעל אינו מפר אלא נדרים של ענוי נפש ודברים שבינו לבינה, כך האב אינו מפר אלא על ענוי נפש ושבינו לבינה.

The midrash concludes with another general halacha on the theme of oaths. The Torah explains that a husband may annul the vows of his wife, similarly so may a father of his unmarried daughter. But the midrash explains that is not for any oath- only for those oaths which are self-flagellating or create a tension between the two parties.

Pinchas

My Musing-
This is one of the Tanhuma collections where there are many midrashim layered on to the original body. Buber’s Tanhuma collection for Pinchas begins with the 10th midrash of the Warsaw collection. However, I believe that many of the Warsaw collection are relatively early and were added since they address key ideas that are missing if we begin with the 10th chapter; the story of Pinchas and the love of the land of Israel as evidenced by the Bnot, daughters of, Zelaphchad and their petition for a portion of the land. This first midrash is an abridged and emended version of the 3rd midrash of the Bamidbar Rabah collection for Pinchas.

The appeal to the medieval era rabbis is evident. This midrash addresses three points: the issue that Pinchas appointed himself judge, jury, and executioner; promoting peace and welfare among the Jews; homiletically demonstrating the Pinchas’ actions were good and desirable. The homiletical verse brought from Malachi is why I believe that this midrash was inserted into the Tanhuma during the medieval period. Rashi and Radak, both medieval exegetes, explain the verse to be referring to Pinchas.

The three concerns are not addressed from a halachik viewpoint. Rather, the midrash raises the issue with the projected castigation by onlookers as challenging Pinchas by virtue of his ancestor (Aaron) who led the nation in the idolatrous sin of the Golden Calf. Promoting fellowship among the Jews is always desirable as is the destruction of evil. The destruction of evil is good for both God and man. So much so it is as if one offered a sacrifice to God. Clearly homiletical as opposed to a prescription for action, it leaves the reader feeling that Pinchas is a hero and acted righteously.

מדרש תנחומא (ורשא)פרשת פינחס סימן א
(במדבר פרק כה:יא) "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי"
"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר"
מה ראה הקדוש ברוך הוא ליחס פנחס אחר מעשה זה?
The midrash questions why the Holy One, blessed be He, described Pinchas’ lineage at this point, after he killed Zimri and Cozbi.

שבשעה שנדקר זמרי עם כזבי עמדו השבטים עליו ואמרו "ראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה הרג נשיא שבט מישראל!"
לפיכך בא הכתוב ליחס פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.
The midrash elaborates by imagining the people talking among themselves challenging by what authority did Pinchas act, not explicitly, rather implicitly. The midrash projects the sin of Aaron who enabled the Golden Calf, a capital crime of idolatry, as disqualifying Pinchas from executing sinners. Yet, the midrash seems to answer, it is specifically because he is the descendent of Aaron that gives him the ability to act.
The midrash continues with the covenant of peace that was given to Pinchas.
(במדבר כה:יב) "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם"

גדול השלום שנתן שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום. והתורה כלה שלום שנאמר (משלי ג:יז) "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם"
אם בא אדם מהדרך שואלין לו שלום, וכן בשחרית שואלין לו שלום, ובערב שואלין לו שלום. וקוראין קריאת שמע וחותמין בשלום 'הפורס סוכת שלום'’ ובתפלה חותמין 'המברך את עמו בשלום'.
The midrash expounds on the topic of peace, Shalom. Shalom is the foundation of the World and the purpose of the Torah is to promote peace. The midrash espouses some model behaviors. Greet people with “Shalom” in the morning and evening. Realize that the essential prayers, the recitation of the Sh’ma and the silent meditation, the Amida, which is referred to as Tefilah, prayer, are closed with benedictions for peace.
שעדין הוא קיים, וכן הוא אומר (מלאכי ב:ה) " בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא"
The covenant of peace is reiterated, according to the midrash, to Pinchas. But there is still a question to ponder. The verse that declares Pinchas to be a cohen, priest, in perpetuity, also declares him to have atoned for the Children of Israel. But what sacrifice was offered to atone for Israel?
(במדבר כה:יג) "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "
וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה, אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן.
Did Pinchas offer a sacrifice? Rather, the verse teaches that if one spills the blood of the evildoers, it is as if a sacrifice was offered.

Balak

My Musing
Often, the Midrash Tanhuma addresses a spiritual threat to the Jewish people. It was a threat that has been repeated through the centuries - assimilation. While I have not found the popularity of the Tanhuma among the rabbinic luminaries of Medieval Andalus (Spain), the threat posed by not being on the winning team was as prominent in the time of Rabbi Yehudah Halevi in Spain as it was in Ashkenaz (central Europe). Similar in purpose to Rabbi Halevi’s approach in the introduction to the Kuzari, the Midrash here seeks to delineate the difference between the heritage of the Jews and the heritage of the “nations of the world”. In the case of Bilaam, Prophecy was not the unique purvey of the Jewish people, but the gentiles did not use it ethically. This message was essential- despite being the underdog, the Jews were still correct and there was a lot to gain by staying faithful to the Jewish faith. I believe that this is part of what made the Tanhuma so popular among the Medieval rabbinate.

מדרש תנחומא )ורשא( פרשת בלק סימן א

(במדבר פרק כב:ב)"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי"
"וַיַּרְא בָּלָק" זה שאמר הכתוב (דברים לב:ד) "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"
The midrash takes an interesting approach in applying the “tziduk hadin”- the acceptance of the judgment of God. The verse from Dvarim explains that all of God’s ways are perfect. The end of the verse declares God to be fair and just. This is applied by the Midrash to the story of Bilaam.

כי לא הניח הקדוש ברוך הוא לעכו"ם[=עובדי כוכבים ומזלות] פתחון פה לבא לומר שאתה רחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם.
The Midrash declares that God did not give the idolaters an opportunity to argue or complain that they were not given the chance to be as close to God as He gave the Israelites.

מה עשה הקדוש ברוך הוא?
כשם שהעמיד מלכים חכמים ונביאים לישראל כך העמיד לעכו"ם, ונבדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של העכו"ם:
The Midrash demonstrates that God gave the idolaters the same opportunities as the Israelites. Just as the Israelites were given kings, sages and prophets, similarly these were given to the idolaters. The midrash will continue with a few examples and show the difference between the Israelite model and the gentile model.
העמיד שלמה מלך על כל הארץ,
וכן עשה לנבוכדנצר (ירמיהו כז:ו) "וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ".
זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים,
וזה החריבו וחרף וגדף ואמר (ישעיהו יד:יד) "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן"
The Israelites were given Solomon as king over all the land with supreme power, similarly Nebuchadnezzar was made king over all the lands and the proof text states that in addition to the land, God gave Nebuchadnezzar the animals as well. But what did each do with their power- Solomon built the Temple and praised God and composed other petitions, Nebuchadnezzar destroyed it and blasphemed God.
נתן לדוד עושר לקח הבית לשמו
נתן להמן עושר לקח אומה שלמה לטבחה.
God gave David great wealth and David desired to build a House for God. God gave Haman (from the Purim story) great wealth and he wanted to destroy a nation.

וכל גדולה שנטלו ישראל את מוצא שנטלו עכו"ם כיוצא בה.
העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה,
העמיד להם בלעם מדבר עמו כל זמן שירצה.
And all the greatness that God gave to the Israelites He gave to the gentiles. He gave the Israelites Moses who could speak with God at will; similarly He gave the gentiles, Bilaam who also could speak with God at will.
ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עכו"ם:
נביאי ישראל מזהירין את האומות על העבירות, וכן הוא אומר (ירמיהו א:ה) " בְּטֶרֶם <אצורך> אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ"
ונביאים שהעמיד מן האומות נותנים פרצה לאבד את הבריות מן העולם הבא.
But note the difference between the prophets of the Israelites and the gentiles. Israelite prophets prophecy to the whole world, including warning gentiles of impending Divine retribution, but the gentile prophets try to remove the possibility of Olam Habah, the world to come. [Note the shift in terminology from עכו"ם to אומות העולם]

ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם.
שכן ישעיה אומר (ישעיה טז: יא) "עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ וְקִרְבִּי לְקִיר חָרֶשׂ"
וכן יחזקאל אומר (יחזקאל כז:ב) " וְאַתָּה בֶן אָדָם שָׂא עַל צֹר קִינָה "
ונביאי אומות העולם היו במדת אכזריות שזה עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר.
Additionally, the midrash continues, the prophets (of Israel) were given to the world as a manifestation of God’s mercies, but the prophets of the gentiles were determined to uproot an entire nation for no reason.

לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות העולם שזה עמד מהם וראה מה עשה.
Therefore the story of Bilaam was written to make it clear that God gave the gentiles a chance and after Bilaam abused the power of prophecy, God took away the prophecy and the ability to come close to Him.

Chukat

My musing
This is Dov's parsha that he worked on so hard for his bar mitzvah. At Dov's funeral, his mother, Yaffa, spoke of the message of the concept of Chok. Yaffa spoke of the common idea that a Chok cannot be truly fathomed, but it is the decree of God that we will never understand. The concept of Chok as discussed in this opening of the Tanhuma to the parsha is immutable. It matters not that we comprehend, it matters that the word of God is eternal and unchangeable and that everything has a purpose. Painfully, the midrash uses examples of small creatures bringing about the demise of a person and nothing can divert the mission from being accomplished. The small creatures have an additional task of humbling the arrogant. But for us all, the inevitability of death is the subliminal message that I take from this introduction.

One should notice that despite occupying the opening position for the midrash Tanhuma on Chukat, the first midrash is of a later date. The style is noticeably different from the usual openings of the Tanhuma on a parsha. Where most times the Tanhuma opens with a point of Jewish law or a comment from a verse in the Neviim, prophets, or Ketuvim, Writings, the Tanhuma opens with a veneration of God. The midrash also quotes from the Ben Sira Book of Wisdom, which is not the usual form.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת חקת סימן א
יתברך שמו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ולגדולתו אין חקר, ולנפלאותיו אין מספר. דכתיב (תהלים לג:ז) "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת"
The midrash begins with the statement that God created His world with wisdom and insight, and that there is no limit to his greatness. The Midrash brings an example from creation.
ומהו "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם"?
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם אמר ליה לנאד [נוסח אחר לשר] של ים: 'פתח פיך ובלע כל מימי בראשית'.
אמר לפניו: 'רבונו של עולם, די שאעמוד בתוך שלי והתחיל לבכות, בעט בו והרגו, שנאמר (איוב כו:יב) "בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם <ובתובנתו> וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב" את מוצא ששר של ים רהב שמו.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
The Holy One Blessed be He, controlled the force of water on the Earth. But He made sure that the fresh waters do not mix with the salty waters.
כבשן ודרכן וכך קבלן הים, שנאמר (עמוס ד:יג) " כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ יְדֹוָד אֱלֹקֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ"
שם לים חול, בריח, ודלתים, שנאמר, (איוב לח:ח-י) " וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא"
"בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ" ,"וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם"
וכתוב (ירמיהו ה:כב) "הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם יְדֹוָד אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ "
ואמר (איוב לח: יא) "וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ"
אמר ליה הים: רבונו של עולם, אם כן יתערבו מימי המתוקים במלוחים.
אמר ליה: לאו, כל אחד ואחד יהא לו אוצר בפני עצמו, שנאמר, (תהלים לג: ז) " כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת"
The Midrash continues in admiration of God by explaining that as great as a miracle process it was to establish the separate waters, fresh and salt, it is an even greater feat to keep all the fluids of the body distinct and functional without allowing them to mix as fluids often do.

ואם תאמר שזה תימה גדולה שאין מתערבין כל מימי הים, הרי פרצוף שברא הקדוש ברוך הוא בבני אדם מלא הסיט, יש בו כמה מעינות ואינן מתערבין זה בזה.
מי עינים מלוחים, מי אזנים שמנים, מי חוטם סרוחים, מי הפה מתוקים.
The Midrash now begins a tangential explanation of the different fluids of the head, their distinct characteristics and the reason for the characteristic: Tears, earwax, phlegm, and saliva.

ומפני מה מי עינים מלוחים? שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה מיד מסתמא, אלא על שהן מלוחים פוסק ואינו בוכה.
מפני מה מי אזנים שמנים? שבשעה שאדם שומע באזניו שמועה קשה אלמלא תופשה באזניו היא מתקשרה בלבו ומת, ומתוך שהן שמנים מכניס בזה ומוציא בזה.
מפני מה מי החוטם סרוחין? שבזמן שאדם מריח ריח רע אלמלא מי החוטם סרוחין שמעמידין אותו מיד מת.
ומפני מה מי הפה מתוקין? פעמים שאדם אוכל אכילה ואינה מתקבלת בלבו ומקיאה אם אין מי הפה מתוקין אין נפשו חוזרת. ועוד לפי שקורא בתורה וכתיב בהו (תהלים יט: יא) "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים"לפיכך מי הפה מתוקים"
The midrash now builds on this idea of many different bodily fluids, each with a distinct purpose, focusing on the idea of a unique purpose, namely that nothing in this world is created without a purpose and that purpose is a Divine mission. This idea applies to the snake, scorpion, or even mosquito. It is here that perhaps there is a connection to the opening of our parsha of Chukat. The examples brought as examples for purpose are for the most part as messengers of God in meting out death. One example will entail man’s quest for defeating death which will end in irony.

והרי דברים קל וחומר. ומה מלא הסיט יש בו כמה מעינות, הים הגדול על אחת כמה וכמה שנאמר בו (תהלים קד:כה) " זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת " מהו? ללמדך שבכל דבר הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו ולא ברא דבר אחד לבטלה, ופעמים שהוא עושה שליחותו על ידי צפרדע ופעמים עך ידי יתוש, פעמים על ידי צרעה ופעמים על ידי עקרב.
אמר רבי חנין דצפורי: מעשה בעקרב אחד שהלך לעשות שליחותו של הקדוש ברוך הוא בעבר הירדן. וזימן לו הקדוש ברוך הוא שם צפרדע אחת ועבר עליה והלך אותו עקרב ועקץ את האדם ומת.
ומעשה בקוצר אחד שהיה מעמר וקוצר בבקעת בית כוזבא. כיון שבא השרב נטל עשב וקשרו בראשו, אתא עליה חד חיויא גבור קם וקטליה. עבר עליה חד חבר חמא חיויא קטיל.
אמר ליה מאן קטיל הדין חיויא?
אמר ליה אנא, אסתכל בעשבא דברישיה.
אמר ליה מרים את עשבא דברישך ואת משביח.
עבד הכי, קרב לגביה, ולא הספיק ליגע בו עד שנשר אברים אברים.

רבי ינאי היה יושב ופושט בשער עירו, ראה נחש מרתיח ובא לעיר, מן דמוקמין ליה מן הכא אזיל להכא. אמר 'כמדומה אני שזה הולך לעשות שליחותו'. כיון שנכנס לעיר נפל הברה בעיר פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת.

רבי [יצחק בן] אלעזר הוה מטייל בשוניתא דימה דקיסרי. מצא קוליא אחת מושלכת בדרך. הוה מצנע ליה מן הכא הדר משכח לה מן הכא. מן דמצנע מן הכא הדר משכח ליה מן הכא. אמר: כמדומה אני שזו מתוקנת לעשות שליחותה. בתר יומין עבר בלדרים נכשל בה נפל ומת. בדקו אחריו מצאו בידו כתבין בישין על יהודאין.

מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך אחד פקח ואחד סומא. ישבו לאכול פשטו ידיהם לעשב השדה ואכלו מהם. זה שהיה פקח נסתמא וזה שהיה סומא נתפקח. לא זזו משם עד שזה נסמך על זה שהיה מסמכו.
This case explores the irony of trying to control death. It describes an individual who witnesses a bird resurrect another bird. He takes the herb used and proceeds to test out the herb on a lion. The irony is evident as the lion returns to life and devours the man.

מעשה באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. כשהיה אוכל לחם, ראה שני צפרים מתנצים זה עם זה. הרג אחד מהן את חברו, הלך והביא עשב והניחו על פיו והחיהו. הלך אותו האיש, נטל אותו עשב שנפל מן הצפור, הלך להחיות בו את המתים. כשהגיע לסולמה של צור מצא אריה מת מושלך בדרך והניח אותו העשב על פיו והחיהו, עמד הארי ואכלו.

מתלא אמר בן סירא: טב לביש לא תעביד ובישא לא ימטי לך.

מעשה בשיחין, אחד סומא שירד במים לטבול במערה. נזדמנו לו באר של מרים וטבל ונתרפא.
This next section relates the more well known story of Titus who was instrumental in the destruction of the Temple and was felled by a mosquito.

טיטוס הרשע נכנס בבית קדשי הקדשים כשהוא מחרף ומגדף. עמד וגדר את הפרוכת, ונטל ספר תורה והציעה, והביא שתי זונות ועבר עליהם. שלף את חרבו וקצץ את הספר ונעשה נס והתחיל הדם מבצבץ ממנו. התחיל משבתח לומר שעצמו הרג, התחיל מתגבר והולך. כיון שהגיע לים היה הים הולך וסוער. אמר אלהיהם של אלו אין גבורתו אלא בים, עמד פרעה בים טבעו וכן לסיסרא. עכשיו, אם הוא רוצה הרי היבשה ביני לבינו ונראה מי נוצח.
אמר ליה הקדוש ברוך הוא: 'רשע בן רשע, בריה פחותה וקלה שבבריותי אני משלח בך לבערך מן העולם. נכנס יתוש בחוטמו ועמד בחוטמו שלש שנים, וכיון שהיה עובר במקום שהנפחים עושין מלאכתן כד הוה שמע קלא דמרזפתא הוה נח. כל דהוה עבד קמיה נכרי הוה אגיר בד' זוזי ואמר ליה, 'מחי קמי כוליה יומא במרזפתא' וכדין הוה עביד כל יומא והוה יהיב ד' זוזי. וכד עבר עליו בר ישראל ואומר לו 'קח והכה על המקום ואני אתן את שכרך' והיה מכה כל אותו היום. כיון שבא ליפטר ממנו אומר לו היהודי תן לי שכרי והיה משיבו ואומר לו מסתייך דקא חזית בשנאך. כך היה עושה בכל יום שלש שנים.
כיון שמת, קרעו ראשו ומצאו שנעשה כמין גוזל וכצפור דרור והיה צפורניו קשין כנחשת ומת במיתה משונה. ולמה נקרא בריה שפלה שמכניס ואינו מוציא, ופעמים על ידי צרעה? דכתיב (שמות כג:כח) "וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיך"
אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, כששלח הקדוש ברוך הוא את הצרעה לפני ישראל להרוג את האמוריים, ראה מה כתיב בהם?
(עמוס ב:ט)"וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת"
היתה הצרעה נכנסת לתוך עינו של ימין ושופכת ארסה והיה מתבקע ונופל ומת.
The midrash concludes with an extension of the everything created with a purpose whereby in the future, the Atid Lavo, God will use the minor creatures to exact from the idolaters of the world who oppressed the Jews.

שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות שליחותו על ידי דברים קלים לכל המתגאים עליו ושולח להם בריה קלה להפרע מהן להודיעם שאין גבורתם ממש, וכן לעתיד לבוא. עתיד הקדוש ברוך הוא להפרע מן עכו"ם על ידי דברים קלים שנאמר (ישעיהו ז:יח) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק יְדֹוָד לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וּלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר" וכתיב (ישעיהו ז:יט) "וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים: