Shemot

My Musing
This midrash opens the book of Exodus with a lesson in discipline. The verse it offers from Proverbs is an interesting answer to the unspoken question. The verse is the Biblical equivalent to spare the rod spoil the child. Here is it slightly different and more derisive. But the unspoken question seems to be what did Jacob do that merited all his children remaining faithful to his religion and values? As we have seen before and in this midrash, this was an accomplishment that the other patriarchs, Abraham and Isaac were not able to accomplish. The midrash is very long so we will only cover a part of it this time around.

מדרש תנחומא ורשא פרשת שמות סימן א
(שמות א:א) "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ"
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת"

“And these are the names of the sons of Israel who came to Egypt, Jacob, a man to his household they came” To this the verse from Proverbs “Spare the rod, (will) hate the child, love him, be diligent in discipline”

זה שאמר הכתוב (משלי יג:כד) "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר"

In the custom of the world; a man says to his friend to hit his child, and goes with him to his cheek. What does it mean to spare the rod hates the child? The verse teaches that if you refrain from disciplining your child, in the en d your child will go over to an evil culture and you will despise him.
The midrash now offers some examples.

בנוהג שבעולם, אדם שאמר לחבירו 'פלוני הכה את בנך', יורד עמו עד לחייו. ומה תלמוד לומר "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ"? ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף יוצא לתרבות רעה ושונאהו.

This was seen with Ishmael, the son of Abraham. Abraham could not dicsiplne him and he went out to an evil culture. In the end Abraham “hated” him and sent him away from the house empty handed.
What did Ishmael do? When he was 15 he began to bring an idol into the household and he would play with it and show it to others and worship it. The midrash now engages in some exegesis to show the text corroborates the accusation against Ishmael of introducing idols to Abraham’s household and most importantly Isaac. Sarah then demands that Abraham send away Hagar and Ishmael to protct Isaac from this influence. Abraham did not want to do such an act but God intervenes and tells Abraham to listen to Sarah.

שכן מצינו בישמעאל שהיה לו געגועין על אברהם אביו ולא רידהו ויצא לתרבות רעה ושנאו אברהם והוציאו מביתו ריקם.
מה עשה ישמעאל? כשהיה בן ט"ו שנה התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו כמו שראה לאחרים. מיד (בראשית כא: ט) "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק"
ואין צחוק האמור כאן אלא עבודה כוכבים ומזלות, שנאמר,(שמות לב:ו)"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק"
מיד (בראשית כא: י) "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" שמא ילמוד בני אורחותיו.
מיד (בראשית כא:יא) "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ"
(בראשית כא:יב) " וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶך,ָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָה,ּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"

As an aside, during this proof that Abraham had to send Ishmael away because he was introducing Idolatry to Abraham’s household, the midrash concludes that Sarah was a greater prophet than Abraham since God agrees with Sarah and tells Abraham to listen to all that Sarah told him.

מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.
מיד (בראשית כא:יד) "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם, וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע"
ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה ושלחו הוא ואת הגר אשתו ריקם וטרדן מביתו על כך.

The midrash reiterates that Abraham sent Ishmael and Hagar away with just enough provisions for a short time, all because Ishmael became involved in an “evil culture”. The midrash continues to explain that the displeasure was so great that Abraham sent them away “empty handed” despite the fact that Abraham was very wealthy. Eventually the midrash relates, Ishmael became a highwayman, waiting in ambush for wayfarers.

וכי תעלה על דעתך שאברהם שכתוב בו (בראשית יג: ב) "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" היה משלח אשתו ובנו מביתו ריקם בלא כסות בלא מזון בלא כסף בלא בהמה?! אלא ללמדך כיון שיצא לתרבות רעה לא נפנה אליו.
אם כן, מהו "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ"?
שיצא לתרבות רעה. אתה מוצא כשגדל ישמעאל ישב בפרשת דרכים והיה מלסטם את הבריות שנאמר (בראשית טז:יב) "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן"

The next example is from Isaac and his misguided love for Esau. The midrash relates five egregious sins that Esau committed as related in the Talmud (tractate Baba Batra 16b). He also wished for his father’s death and went to Ishmael to further his entry into an “evil culture”

כיוצא בו (בראשית כה:כח)"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב"
לפיכך יצא לתרבות רעה על שלא רדהו. כמו ששנינו: [תלמוד בבלי מס' בבא בתרא טז:] חמש עבירות עבר עשו הרשע באותו היום
בא על נערה מאורסה,
והרג את הנפש,
וכפר בתחיית המתים,
וכפר בעיקר,
ושט את הבכורה,
וכלן מן הפסוק ומגזירה שוה. ועוד שתאב מיתת האב וביקש להרוג את אחיו שנאמר (בראשית כז:מא) "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" וגרם ליעקב לברוח מאבותיו, והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על נשיו, שנאמר, (בראשית כח: ט) "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה"

David’s son Absalom is the next example of a child who went to the wrong way because David would not discipline him. Avshalom wanted to kill David, slept with 10 of the King’s wives, and caused David unending anguish.

כיוצא בו דוד, שלא ייסר לאבשלום ולא רדהו. בא לידי תרבות רעה ובקש להרגו, ושכב עם עשר נשיו, וגרם לו לילך יחף והוא בוכה. והפיל מישראל כמה אלפים, וגרם לו דברים קשים הרבה, שאין להם סוף, דכתיב, (תהלים ג: א) "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ"
מה כתיב אחריו?(תהלים ג:ב) "יְדֹוָד מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי"

The midrash continues to explain that a child who goes to a evil culture is more painful than doing battle against a physical enemy. Then the midrash offers another example of another son of David, Adoniahu.

שקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג. דאלו במלחמת גוג ומגוג כתיב (תהלים ב: א) "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק" ולא כתיב 'ה' מה רבו צרי'.
וכיוצא בו עשה דוד באדוניה ולא רדהו ביסורין ולא גער בו ולפיכך יצא לתרבות רעה. דכתיב ( מלכים א, א : ו) "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם".
"וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם", והלא אבשלום בן מעכה, ואדניה בן חגית?
ומהו " וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם"?
אלא מתוך שלא רדהו אביו לאבשלום יצא לתרבות רעה.
וכתיב באדוניה "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו", לאמר, מדוע ככה עשית?
לפיכך יצא אף הוא לתרבות רעה.

The midrash returns to the opening commentary verse from proverbs. Having demonstrated that the parent who spares the rod will despise the child because the child enters an evil culture, the midrash now offers examples of children who did not stray because their parent disciplined them. The first is Isaac who was given the task of studying Torah and became the exact model of Abraham. He became the next patriarch because he suffered tribulation and that was his discipline.

הוי אומר "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" " וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" זה אברהם שייסר את יצחק ולמדו את התורה והדריכו בדרכיו דכתיב באברהם (בראשית כו: ה) "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי"

We will now jump to the end of the midrash. The midrash brings a tosefta that is found in the Talmud, tractate berachot page 5a. Rabbi Shimon bar Yochai said: there are three gifts that were given to Israel but they are only acquired by tribulation. They are the Torah, the land of Israel, and the world to come. These are acquired through discipline .

תניא [תלמוד בבלי מס' ברכות ה.]רבי שמעון בר יוחאי אומר: את מוצא שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, ולא נתן אותם אלא על ידי יסורין: התורה, וארץ ישראל, והעולם הבא.
תורה דכתיב (תהלים צד:יב) "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ"
ארץ ישראל דכתיב (דברים ח:ה) "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְדֹוָד אֱלקהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ"
מה כתיב אחריו? (דברים ח:ז) "כִּי יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר"
העולם הבא דכתיב (משלי ו:כג) " כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר"
וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו דכתיב (משלי כט: יז) "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁך" הוי "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר".

And, the midrash concludes the father who disciplines his child also causes the child to love him more and it is a sign of love when the parent disciplines.

Toldot

My Musing
How important is shalom, peace?
From this week's opening midrash, it would appear paramount. But what peace is the midrash talking about? Is it peace between neighbors? Between siblings? Between countries? Between husband and wife? Or is it peace of mind? Towards the end of the midrash there is a hint of self doubt that will astound you. To paraphrase a different gemara- if it wasn't written I would not be able to say it (B.T. Rosh Hashanah 17)

The midrash begins with a halachic discussion as to the purpose and benefit of the shlamim sacrifice. From there it segues into a discussion of peace. Then in classic Tanhuma form, we transition to the thought about the parsha relating to peace of mind and peace between husband and wife.

As I write this the reports from Mumbai are that a commando squad is attacking the Islamic terrorists that have inflicted mayhem on innocent civilians and they are staging and assault to try to free the Chabad house in Mumbai. As you read the midrash heed Rabbi Eliezer's teaching.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תולדות סימן א
ילמדנו רבינו:
על מה היו השלמים באים?

Our master will teach: Why were the "shlamim sacrifices brought?
Rabbi Chiya bar Abba said in the name of Rabbi Yehudah that whoever brought a shlamim sacrifice brought shalom to the world. (Shalom-shlamim).
Rabbi Eliezer said when there were the offerings there was peace. Now that the house of offerings was destroyed there is not a day without curse and bad tidings.
Rabbi Shimon Bar Yochai said that the very purpose of the shlamim are to bring peace.

כך שנה רבי חייא בר אבא בשם רבי יהודה, כל המביא שלמים מביא שלום לעולם.
אמר ר' אליעזר, בשעה שהיו זבחים בעולם היה שלום. משחרב בית הזבחים אין לך יום שאין בו קללה ופורעניות.
אמר רבי שמעון בר יוחאי, לעולם השלמים לשום שלום הן באין.

Rabbi Shimon bar Yochai continues with his idea of the paramount value of peace. He explains that peace is so important that the Torah records an exaggeration of the truth to demonstrate how important peace is between different parties.

ואמר רבי שמעון בר יוחאי, גדול הוא השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל שלום

The example is when the brothers approach Joseph after Jacob has died. They are afraid and attribute words to their father that were never uttered.

ואי זה?
(בראשית נ:יז) "כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" ואין אנו מוצאים שצוה כלום מכל הדברים האלה, אלא לפי שהיה יודע חסידותו של יוסף ולא היה חושדו ומחזיק אותו כשופכי דמים.

The midrash continues to impress upon the reader how important peace is that even God gets involved in human affairs to promote peace. The midrash explains that people wondered when Sarah was pregnant with Yitzchak. After all both Avimelech and Pharaoh, who were notorious for having their way with the women they desired, had taken her. Abraham was older than most fathers and people had their doubts. What is astounding from the midrash is that apparently we can imagine that even Abraham harbored some doubt as to Yitzchak's paternity.

בא וראה כח השלום. שבשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך ונתעברה ביצחק, היו אומות העולם אומרים הלבן מאה שנה יולד?! אלא היא מעוברת מאבימלך או מפרעה, והיתה חשד בלבו של אברהם על אלו הדברים.

God gets involved, so to speak. We would explain it as dominant genetics with phenotype expression, but the midrash attributes it to the agency of an angel. The physical similarity between Abraham and Yitzchak is uncanny. There can be no doubt. Not in Abraham's mind, nor anyone else.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר למלאך הממונה על יצירת הוולד 'עשה כל אקונין שלו כדמות אביו כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם.'

Having transitioned from the importance of peace to the birth of Yitzchak the midrash finishes with the proof text from our parsha. There is an apparent redundancy in the opening verse of the parsha. From the statement that Yitzchak is the son of Abraham is it not obvious that Abraham begat Yitzchak? The redundancy demonstrates the intense similarity between the two. When you saw them together, explains the midrash, there was no doubt that Abraham was Yitzchak's father.

מנין?
ממה שקראו בענין (בראשית כה:יט) " וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" ממשמע שהוא אומר יצחק בן אברהם איני יודע שאברהם הוליד את יצחק?
ומה תלמוד לומר (בראשית כה:יט) "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"? שכל הרואה אברהם היה אומר בודאי שאברהם הוליד את יצחק ממה שהיה קלסתר פניהם דומין זה לזה לכך נאמר "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".

God gets involved to bring peace of mind to Abraham and by inference peace between husband and wife.

Va'YEIRA

My musing
Right away this midrash strikes us as stylistically different. Rather than offer a snippet of the portion it begins with the Yelamdeinu statement. This informs us that this is a chronologically early midrash.
The parsha opens with God appearing to Abraham, and this verse is referenced at the closing of the midrash, but this midrash, as I mentioned before, begins with the rabbinic teaching.
The midrash teaches us about the possible allusions for the 18 blessings of the amidah, the standing devotion, known in Talmudic literature as tefilah, prayer, and in the later jargon as shemoneh esrei, meaning 18. The midrash offers many different sources for the number 18. The midrash then segues to the special nature of the Shabbat, by venue of the different amidah, but returns to the subject of tefilah, with a powerful message. Based on the prophecy of Isaiah where he decries the value of the sacrifices (see chap 1of Isaiah for your own edification) the midrash declares that there is nothing more dear to God than prayer. And it is through prayer that man taps into God's chesed, loosely translated as magnanimous kindness.
The reader might have drawn the conclusion that the midrash is discussing so intently the idea of the shemoneh esrei because perhaps Abraham was in meditative prayer with God at the opening of the parsha. But the midrash points out to the reader that the message of the visit with God is not prayer, It is a visit of purpose- it is of bikur cholim, visiting the sick. It forms the body of an essay so to speak that the opening and closing and body paragraph are about chesed. Perhaps when we visit with God we are supposed to infuse ourselves with His essence- chesed.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא סימן א
ילמדנו רבינו: כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום?

Our teacher will teach us: How many blessings does one pray each day?
The rabbis taught: A person prays 18 blessings every day. And why 18?

כך שנו רבותינו: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה?

Rabbi Shmuel ben Nachman explains the number 18 as a reflection of the 18 times the patriarchs are mentioned as a unit in the Torah. The first is when Joseph invokes the patriarchs to obligate by oath the Israelites to take his body with them to the Promised Land when they leave Egypt. The last is when Moses is recapping that God has promised that him that he will not enter the Promised Land.

אמר רבי שמואל בר נחמן: כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובין בתורה. הראשון שבהם (בראשית נ:כד)"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" והאחרון (דברים לד:ד) "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר"

And if someone will challenge that there are 19 (mentions of the patriarchs as a unit, not blessings- more on that another time), understand that the citation is only of the first two patriarchs, not the three together, as it was being recited by the third patriarch, Jacob.

ואם יאמר לך אדם הרי הן תשע עשרה? שכך כתיב (בראשית כח:יג) "וְהִנֵּה יְדֹוָד נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר, אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" אמור לו, אין זה מן המנין שאין יעקב נמנה עמהן.

Rabbi Yochanan connects the 18 to the number of times the Torah testifies that Moses followed the command of God with regards to the construction of the Mishkan in the wilderness.

ור' יוחנן אמר כנגד שמונה עשרה צווים שבמשכן שהן בסוף ספר ואלה שמות. והן "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת מֹשֶׁה" שמונה עשרה פעמים.

Rabbi Simmon pins the 18 on the number of the vertebrae. Since the whole body is in the service of God, the whole body bends in prayer. [Of course here are by most counts 24 – 26 vertebrae- which ones was R'Simmon referring to?]]

ורבי סימון אמר, כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. שבשעה שאדם מתפלל וכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנאמר (תהלים לה:י) "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְדֹוָד מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלו"

Rabbi Simeon counts the 18 chapters of psalms that are titled mizmor that are from the beginning of the book of psalms through number 20 which has a well known verse referring to God answering in time of trouble.

ורבי שמעון אמר, כנגד מזמורים שמראש ספר תהלים עד (תהלים כ:ב) "יַעַנְךָ יְדֹוָד בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", לומר תענה בתפלתך. ולכך נאמר "יַעַנְךָ יְדֹוָד בְּיוֹם צָרָה", לכך נאמר בסוף שמונה עשרה מזמורים "יַעַנְךָ יְדֹוָד"

Rabbi Yehoshua ben Levi connects the 18 blessings to the 18 times God's name is mentioned in psalm 29 which is recited when the Torah is returned to the ark during the Shabbat morning service.

רבי יהושע בן לוי אמר, כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד (תהלים כט:א) "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַידֹוָד בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַידֹוָד כָּבוֹד וָעֹז"

The midrash makes an aside of exceptions to the rule of 18. On the major fast days in the time of the mishna the amida had 24 blessings. After which the midrash asks why on Rosh Hashanah, the New year, the amida for the musaf has nine blessings. The connection is to the 9 mentions of God in the prayer of Chanah, the mother of the prophet Samuel, which in Talmudic literature became the paradigm for silent devotional prayer.

ולמה מתפללין עשרים וארבע בתעניות?
כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קדשי הקדשים בתעניתו.
ולמה מתפללין בראש השנה תשעה ברכות?
אמר רבא בר חנינא כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה. (שמואל א, ב:א) "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר, עָלַץ לִבִּי בַּידֹוָד, רָמָה קַרְנִי בַּידֹוָד, רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי, כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶך"

The midrash returns to the topic of the shemoneh esrei. The 18 blessings recited each day are not in toto devoted to the praise of God. The first three and the last three are devoted to God. The 12 middle blessings are for human needs. Therefore, the midrash explains that the full 18 blessings are not recited on the Shabbat. The midrash offers the blessing of healing as an example. The recitation of the blessing for healing will remind the petitioner of the ill relative and diminish the enjoyment of the Shabbat. The Shabbat was given, teaches the midrash, for spiritual renewal and physical regeneration- not to induce anguish.

אתה מוצא שמונה עשרה מתפללין בכל יום, ואינן כלן לשבחו של הקדוש ברוך הוא
אלא שלש ראשונות ושלש אחרונות. ושתים עשרה ברכות כלן לצורכו של אדם. ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר. והשבת נתנה לישראל לקדושה לענג ולמנוחה ולא לצער. לכך מתפלל שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות והמנוחה באמצע.

The midrash continues to explore the unique character of Shabbat and offers the verse from Isaiah that is used in rabbinic literature to establish the idea of supreme rest and enjoyment and avoidance of work related interference.

ולפיכך אמר דוד (תהלים קיט:קסד) "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" אלו שבע ברכות שמתפללין בשבת. ואיזה? זה יום המיוחד והמנוחה שאין כיוצא בו שנאמר (שמות כ:ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁו" בכל דבר אפילו (ישעיהו נח:יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְדֹוָד מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר"

The midrash returns from its foray into the Shabbat to prayer. The lesson is that prayer is even more precious to God than the sacrifices on the time of The Temple.

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל, הוו זהירין בתפלה שאין מדה אחרת יפה הימנה, והיא גדולה מכל הקרבנות שנאמר
(ישעיהו א:יא-טו) " לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְדֹוָד שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ"

The Midrash continues to extrapolate from the above verses of Isaiah that prayer is greater than the sacrifices. So much so that the midrash states that even if a person is not worthy of having his prayers answered, God will answer his prayers.

מכלל שהיא גדולה מן הקרבנות. ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות חסד עמו כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו שכך כתיב בו (תהלים כה:י) "כָּל אָרְחוֹת יְדֹוָד חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו"
הקדמתי חסד לאמת, וצדק למשפט, שנאמר (תהלים פט:טו) " צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ"
אמר רבי שמלאי: תדע שכל דרכיו חסד, שהרי בתחלת התורה קשט את הכלה דכתיב,

God is so entwined with chesed that the Torah begins with chesed where God created Eve and ends with chesed where God buried Moses. God is also entwined in chesed that there is also chesed in the middle of the Torah-when God visits Abraham who is recovering from the surgery of the circumcision. This is the tie in to the opening verse of the parsha.

(בראשית ב:כב) "וַיִּבֶן יְדֹוָד אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" שכן בכרכי הים קורין לכלה בונה. ובסופה, קבר את המת (דברים לד:ו) "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" ובאמצעיתה בקר את החולה כיון שמל אברהם בא הוא ופמליא שלו ובקרו ממה שקראו בענין (בראשית יח:א) "וַיֵּרָא אֵלָיו יְדֹוָד בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"

Lech Lecha

Dedicated to the yahrtzeit of Dov's grandfather my father on Monday

My Musing:
The midrash seems to give us a red herring today. This selection is from the older “yelamdeinu” series. The midrash begins with a seemingly very tangential inquiry about reciting the sh’ma prayer while traveling, segueing from the opening verse quoted by the midrash from the parsha, that Avram had to get up and go from his birthplace. But the midrash quickly corrects its course and uses the tangent to broach another idea that Abraham observed all the mitzvoth even though they were not commanded yet. The midrash travels from there to the idea that Abraham was unique in his devotion to God. But what does this really have to do with getting up and traveling from his country to Israel.
He was so devoted that this midrash assigns the observance of even rabbinic commandments such as the Eiruv Tavshilin to him. The midrash closes with an advertisement for religious Zionist aliyah.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת לך לך סימן א
(בראשית יב:א ) "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"

Go (walk) from your land….
Our rabbis will teach us:
Should an Israelite take upon himself the yoke of Heaven while he is walking? Rabbi Idi and Rav Huna in the name of Rabbi Joshua and Rabbi Yosi in the name of Rav Shnuel said: It is forbidden to accept upon himself the yoke of heaven while walking. Rather he should stand in one spot, focus his heart to heaven, with fear and awe, trepidation and intensity, with the determination to concentrate on the One Name and recite the first line of the Sh’ma, followed by the ‘Blessed be the honor of His Reign forever’ formula. When he is finished with this opening to the Sh’ma, he may continue the first paragraph in whatever position he desires.

ילמדנו רבינו:
אדם מישראל, מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך?
רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה ורבי יוסי בשם ר' שמואל אמרו: אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד במקום אחד, ויכוין לבו לשמים, באימה וביראה, ברתת ובזיעה, ביחוד השם, ויקרא (דברים ו:ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְדֹוָד אֱלֹקֵינוּ יְדֹוָד אֶחָד" כל אחד ואחד בכוונת הלב. ואחר כך "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
וכשמתחיל (דברים ו:ה ) " וְאָהַבְתָּ אֵת יְדֹוָד אֱלקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" רצה מהלך, רצה עומד, רצה יושב, שכך כתיב (דברים ו:ז )"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" .

The midrash now looks to Abraham as the model for one who meticulously fulfilled the commandments and was called by the prophet Isaiah, the beloved of God.

אתה מוצא כל המדקדק על המצות שכרו מרובה. שכן מצינו באברהם שדקדק על המצות לפיכך נקרא אוהבו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (ישעיהו מא:ח) " וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי"

The midrash now relates that Abraham’s observance of the commandments extended to even rabbinic declarations such as the Eiruv Tavshilin, the ritual “mixing” of foods on the advent of a holiday where the next day will be the Shabbat and one will need to prepare for the Shabbat on the holy day.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אפילו עירובי תבשילין שמר בביתו של אברהם אבינו, שנאמר (בראשית כו:ה) " עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי"

The midrash continues with an exegetic statement challenging the source text for the above teaching. The verse talks about Abraham following the teachings [Torotai (plural)] of God. The midrash answers that there is only one Torah. The midrash solves the problem by explaining the word Torotai refers to the many commandments and their minutiae.

וכי תורות הרבה?!
והרי כבר נאמר(שמות יב:מט) "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם"
וכתיב (במדבר טו:טז) "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם"
אלא "וְתוֹרֹתָי" אלו דקדוקי מצות שדקדק אברהם.

Having established Abraham’s fidelity to God and his fealty to the fulfillment of the intricacies of the commandments, the midrash now assigns a “thought” to God. Abraham needs to be in a land which nurtures observance and study. You cannot but help be influenced by your neighbors. Abraham is told to leave the land inhabited by idolaters and go to the land that God will show him.

אמר ליה הקדוש ברוך הוא אתה מדקדק במצותי ואתה יושב עם עובדי כוכבים ומזלות, צא מביניהן- "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו'.

What a push for religious aliyah:-)

Ki Teizei

My Musing

What does it mean to remember? This week is the 7th anniversary of 9/11. What must we remember and for waht purpose?

The end of this week’s parsha is the commandment to remember the Amalekites and what they did. It is also the commandment to wipeout the memory of them. How are we to remember and obliterate the memory at the same time?

Alas this selection of the midrash does not address this quandary but it does raise an interesting thought about the benefit of memories. There are memories which are good and those which are bad for us.

Memories are how we connect to our past and prepare for the future. If we remember those of our family who are role models then we are able to be like them but if we choose to memorialize the evil in the world then we do not succeed.

But memories can have another detrimental effect. You can recall the memories and cause great distress. That is the message of the second half of our selection.

Be careful when you remind someone of their past and heritage. It can build them up or take them down.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תצא סימן ה
(דברים כה:יז) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"

The midrash opens with the statement of Rabbi Tanhuma that God wants us to be diligent with the two imperatives to remember in this week’s Torah reading. The midrash continues to explain that how we remember is the key.

רבי תנחומא בר חנילאי פתח (איוב יג:יב) "זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי אֵפֶר לְגַבֵּי חֹמֶר גַּבֵּיכֶם"
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אותן שתי זכירות שכתבתי לכם בתורה הוו זהירין בהן. "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק", "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" משלי אפר, משולי אפר. אם זכיתם, אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר. שנאמר, ( בראשית יח:כז) "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹ-נָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. ואם לאו "לְגַבֵּי חֹמֶר גַּבֵּיכֶם" התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים שנאמר, (שמות א:יד) " וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" [ס"א לשעבוד גליות [מלכויות] שנאמר, (תהלים קכט:ג) " עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ <למענותם> לְמַעֲנִיתָם"]

How you use the memories is the key. Proper use of the memories can raise you to heights of Abraham, misuse of the memories can bring you to the sullen state of the Egyptian servitude.

דבר אחר: "זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי אֵפֶר" איוב אמר פסוק זה כנגד חביריו. בשעה שידעו אותן היסורין היו אומרים כנגדו דברים קשים. אמר להם איוב"זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי אֵפֶר " מה אתם מתעים את הבריות שרואין אתכם וסוברים בכם שאתם צדיקים כאברהם שנאמר בו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" ואתם לגבי חומר גביכם כדור הפלגה שכתוב בהן ( בראשית יא:ג) "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר”

Continuing with this idea of proper use of memories, the midrash relates the phrase to the tragedy of Job. When Job is “comforted” by his friends, they point out that he must have brought this on himself. The midrash puts the admonition into Job’s mouth and he equates these friends with the generation of the Tower of Babel, instead of what we assume the friends feel is their equation with Abraham.

Matot

My Musing
The midrash Tanhuma in Parshat Matot begins with a few early midrashim of the Yelamdeinu style. Starting with a lesson in halacha, in this case about oaths and vows, shifting to a moral lesson about the quality of one’s yir’a- awe of God, and completing with a quick lesson in halacha.
Why should we be careful with our vows and oaths?
Because a lackadaisical approach to the bond of our word will eventually lead us astray- causing us to blaspheme God.

Leaving the cultural divide that shows us how far we’ve gone from revering oaths and honoring our word to the modern day of politicians and leaders who flip flop at capricious whim, what is it about an oath that leads us to blaspheme the Almighty? I am still not sure.

The midrash is increasingly enigmatic because it explains that the oaths that will cause us to blaspheme God are those of truthful events. Even if it is the truth, an oath can harm. Although included as almost a footnote- the midrash brings the case of a king who swore a truthful oath yet caused widespread destruction in his kingdom (the hyperbolic statement is the destruction of 2000 towns).

But for me the caution statement is clear- be careful with oaths- they are binding and the close of the midrash is an even more telling warning- be careful of oaths because they don’t just affect you, they affect those around you and to inflict on others is not God fearing.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת מטות סימן א

(במדבר ל:ב,ג) "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד:
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַידֹוָד אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"

ילמדנו רבינו:
כיצד קונמות ונדרים?
כך שנו רבותינו: קונם שאיני ישן, קונם שאיני מדבר, קונם שאיני משמשך, הרי הוא בלא יחל דברו. שבועה שאיני ישן, שבועה שאיני מהלך, אסור.
חומר בשבועות מבנדרים ובנדרים מבשבועות. כיצד?
'קונם שאיני עושה סוכה, קונם שאיני עושה לולב, קונם שאיני נוטל תפילין', בנדרים אסור לעשותן אף על פי שהם מצוה, ובשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות.

The midrash opens with an excerpt from the mishna in Nedarim chapter 2. The term konam is used to incur the strength of a vow of abstinence. This term has its origins in what was apparently a colloquialism for korban, a sacrifice. The halacha quoted examines the differences between a shevua, oath and a konam. It is an interesting paradox: Since the konam, and in general vows, are of a lesser severity they are still binding and can cause one to violate the Torah if one vows to not fulfill a commandment. However, since we as a people are sworn by oath at Sinai an oath to not fulfill the commandments is not binding. The mishna quoted above also deals with taking a vow to deny oneself physical pleasure, which is permissible unless it affects one’s spouse as we are not allowed to impair another for our own needs.

אמר להם הקב"ה לישראל: הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן שכל הפורץ בהם סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות כופר בו בהקדוש ברוך הוא ואין לו מחילה בעולם, שנאמר (שמות כ:ו)
"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְדֹוָד אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא"
וכתוב אחד אומר (ירמיהו ד:ב)"וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי יְדֹוָד בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ" אמר להם הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורין שהותר להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאים להשבע בשמי אלא אם יש בכם כל המדות האלו - שנא' (דברים י:כ) "אֶת יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵע"

The midrash continues to caution the audience against taking vows lightly. Taking vows lightly will lead to taking oaths lightly, which in turn will cause a blasphemy of the Lord. The proof text brought is from the Decalogue, which clearly outlines the severity of taking God’s name in vain. Yet the midrash brings a counter prooftext to the admonition, saying that we are enjoined to swear to promote truth and justice. However, explains the midrash, this is only for the truly God fearing.

ושתהיו כאותן שלשה שנקראו יראי אלהים ואלו הן אברהם, איוב, ויוסף.
אברהם, דכתיב (בראשית כב:יב)"וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי"
איוב דכתיב (איוב א:ח)"וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלקִים וְסָר מֵרָע"
יוסף דכתיב (בראשית מב:יח) "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא"
הוי "אֶת יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד"
אם אתה מפנה את עצמך לתורה ולמצות ואין לך עבודה אחרת לכך נאמר "אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק"

The midrash lists three personalities who exemplify by virtue of attestation by the scripture that they were God fearing. Abraham, Joseph and Job. The midrash applies a scripture which idealizes devotion to Go and to Torah study. But the midrash asks can one physically attach (devote) themselves to God?

וכי יכול להדבק בשכינה?!
והלא כבר נאמר (דברים ד:כד) "כִּי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא"?
אלא לומר לך כל המשיא את בתו לתלמיד חכם שקורא ושונה, והעושה לו פרקמטיא ומהנהו מנכסיו, זה הוא שנאמר עליו "וּבוֹ תִדְבָּק".

The midrash answers that since God is fire, People cannot physically attach themselves to God but one can act in a manner that supports Torah study.

אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי.
מעשה בהר המלך שהיו לו שני אלפים עיירות וכלם נחרבו על שבועת אמת.

Returning to our original idea of swearing an oath if you have the proper character development, the midrash allows for one to swear and oath but brings a real case of a worthy king who caused 2000 municipalities to be destroyed because of a truthful oath.

(במדבר ל:יז)"אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ" מה בעל אינו מפר אלא נדרים של ענוי נפש ודברים שבינו לבינה, כך האב אינו מפר אלא על ענוי נפש ושבינו לבינה.

The midrash concludes with another general halacha on the theme of oaths. The Torah explains that a husband may annul the vows of his wife, similarly so may a father of his unmarried daughter. But the midrash explains that is not for any oath- only for those oaths which are self-flagellating or create a tension between the two parties.