Terumah

My Musing
The midrash starts with a quote from the mishna Shekalim which deals with the question of surplus. What happens to the terumah, the gift given to the kohen, priest, when it was more than necessary? By inference, the midrash is drawing the connection to the one time gift given to the construction of the mishkan, tabernacle, in the wilderness as implying that in the terumah of the wilderness, there too was too much.
The midrash then draws a connection from the terumah to Torah study and by inference venerates Torah study. The midrash concludes that the terumah given to the kohen is precious because of its connection to Torah study, but the terumah to the mishkan is unique as it was specifically called for by God.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תרומה סימן א
ילמדנו רבינו:
מותר תרומה מה היו עושין בה?
כך שנו רבותינו: מותר תרומה רקועי זהב היו עושין מהן צפוי לבית קדש הקדשים.

Our Rabbis will teach:
What was done with the surplus of the terumah?
plates of gold for covering the interior of the Holy of Holies.

את מוצא שתי תרומות. בחר בהן הקדוש ברוך הוא אחד למשכן ואחד לכהנים. תרומת כהנים על מנת שיהיו בני תורה.

You will find two terumah. The Holy One blessed be He chose one for the Tabernacle and one for the kohanim, priests. The terumah given to the kohanim is on the condition that they are bnei Torah, followers of the Torah.

אמר רבי ינאי, כל כהן שאינו בן תורה מותר לאכול על קברו תרומה.
אמר רבי יצחק בשם רבי יוחנן, ראה מה כתיב (יחזקאל כב:כו) "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ, וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם, וָאֵחַל בְּתוֹכָם"

Rabbi Yannai said: Any kohen who is not a ben Torah, it is acceptable to eat the terumah over his grave. [terumah given to the cohen, had to be eaten in a high state of purity. Proximity to a dead body “over the grave” is the supreme level of impurity and thus this is a dig at the cohanim who did not conduct themselves properly]
Rabbi Yitzchak said in the name of Rabbi Yochanan: see what is written “Her priests have done violence to My law, and have profaned My holy things; they have put no difference between the holy and the common, neither have they taught difference between the unclean and the clean, and have hid their eyes from My sabbaths, and I am profaned among them.”

למה בין קדש לחול לא הבדילו? ובין הטמא לטהור לא הודיעו?!
כיון שאינו בן תורה, אינו יודע להבדיל בין קדש לחול ובין הטמא לטהור.

Why did they not differentiate between the holy and the profane? And not notify about the pure and impure? Since they were not followers (students) of Torah, they did not know how to separate and differentiate.

ואומר(יחזקאל כב:ח) "קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ"
למה מבזה את הקדשים?
שאינו יודע לשמור שבת.

And it is written:” You despised My holy things, and have profaned My Sabbaths”
Why did they despise the sacrifices and desecrate the Sabbath?
Because they did not know how to observe (guard) the Shabbat.

ראה כמה חביבה תרומת כהנים שנתנה לכהנים בני תורה. אבל תרומת המשכן קראה הקדוש ברוך הוא לשמו שנאמר (שמות כה:ב) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"

See how dear the terumah of the kohanim is (to God) since it was given to the priests who are students of Torah. But the terumah of the tabernacle, The Holy One blessed be He, called it in His name, as it is written “speak unto the Children of Israel, from each person as his heart will donate, take My terumah”

Va'YEIRA

My musing
Right away this midrash strikes us as stylistically different. Rather than offer a snippet of the portion it begins with the Yelamdeinu statement. This informs us that this is a chronologically early midrash.
The parsha opens with God appearing to Abraham, and this verse is referenced at the closing of the midrash, but this midrash, as I mentioned before, begins with the rabbinic teaching.
The midrash teaches us about the possible allusions for the 18 blessings of the amidah, the standing devotion, known in Talmudic literature as tefilah, prayer, and in the later jargon as shemoneh esrei, meaning 18. The midrash offers many different sources for the number 18. The midrash then segues to the special nature of the Shabbat, by venue of the different amidah, but returns to the subject of tefilah, with a powerful message. Based on the prophecy of Isaiah where he decries the value of the sacrifices (see chap 1of Isaiah for your own edification) the midrash declares that there is nothing more dear to God than prayer. And it is through prayer that man taps into God's chesed, loosely translated as magnanimous kindness.
The reader might have drawn the conclusion that the midrash is discussing so intently the idea of the shemoneh esrei because perhaps Abraham was in meditative prayer with God at the opening of the parsha. But the midrash points out to the reader that the message of the visit with God is not prayer, It is a visit of purpose- it is of bikur cholim, visiting the sick. It forms the body of an essay so to speak that the opening and closing and body paragraph are about chesed. Perhaps when we visit with God we are supposed to infuse ourselves with His essence- chesed.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא סימן א
ילמדנו רבינו: כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום?

Our teacher will teach us: How many blessings does one pray each day?
The rabbis taught: A person prays 18 blessings every day. And why 18?

כך שנו רבותינו: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה?

Rabbi Shmuel ben Nachman explains the number 18 as a reflection of the 18 times the patriarchs are mentioned as a unit in the Torah. The first is when Joseph invokes the patriarchs to obligate by oath the Israelites to take his body with them to the Promised Land when they leave Egypt. The last is when Moses is recapping that God has promised that him that he will not enter the Promised Land.

אמר רבי שמואל בר נחמן: כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובין בתורה. הראשון שבהם (בראשית נ:כד)"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" והאחרון (דברים לד:ד) "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר"

And if someone will challenge that there are 19 (mentions of the patriarchs as a unit, not blessings- more on that another time), understand that the citation is only of the first two patriarchs, not the three together, as it was being recited by the third patriarch, Jacob.

ואם יאמר לך אדם הרי הן תשע עשרה? שכך כתיב (בראשית כח:יג) "וְהִנֵּה יְדֹוָד נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר, אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" אמור לו, אין זה מן המנין שאין יעקב נמנה עמהן.

Rabbi Yochanan connects the 18 to the number of times the Torah testifies that Moses followed the command of God with regards to the construction of the Mishkan in the wilderness.

ור' יוחנן אמר כנגד שמונה עשרה צווים שבמשכן שהן בסוף ספר ואלה שמות. והן "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת מֹשֶׁה" שמונה עשרה פעמים.

Rabbi Simmon pins the 18 on the number of the vertebrae. Since the whole body is in the service of God, the whole body bends in prayer. [Of course here are by most counts 24 – 26 vertebrae- which ones was R'Simmon referring to?]]

ורבי סימון אמר, כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. שבשעה שאדם מתפלל וכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנאמר (תהלים לה:י) "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְדֹוָד מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלו"

Rabbi Simeon counts the 18 chapters of psalms that are titled mizmor that are from the beginning of the book of psalms through number 20 which has a well known verse referring to God answering in time of trouble.

ורבי שמעון אמר, כנגד מזמורים שמראש ספר תהלים עד (תהלים כ:ב) "יַעַנְךָ יְדֹוָד בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", לומר תענה בתפלתך. ולכך נאמר "יַעַנְךָ יְדֹוָד בְּיוֹם צָרָה", לכך נאמר בסוף שמונה עשרה מזמורים "יַעַנְךָ יְדֹוָד"

Rabbi Yehoshua ben Levi connects the 18 blessings to the 18 times God's name is mentioned in psalm 29 which is recited when the Torah is returned to the ark during the Shabbat morning service.

רבי יהושע בן לוי אמר, כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד (תהלים כט:א) "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַידֹוָד בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַידֹוָד כָּבוֹד וָעֹז"

The midrash makes an aside of exceptions to the rule of 18. On the major fast days in the time of the mishna the amida had 24 blessings. After which the midrash asks why on Rosh Hashanah, the New year, the amida for the musaf has nine blessings. The connection is to the 9 mentions of God in the prayer of Chanah, the mother of the prophet Samuel, which in Talmudic literature became the paradigm for silent devotional prayer.

ולמה מתפללין עשרים וארבע בתעניות?
כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קדשי הקדשים בתעניתו.
ולמה מתפללין בראש השנה תשעה ברכות?
אמר רבא בר חנינא כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה. (שמואל א, ב:א) "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר, עָלַץ לִבִּי בַּידֹוָד, רָמָה קַרְנִי בַּידֹוָד, רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי, כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶך"

The midrash returns to the topic of the shemoneh esrei. The 18 blessings recited each day are not in toto devoted to the praise of God. The first three and the last three are devoted to God. The 12 middle blessings are for human needs. Therefore, the midrash explains that the full 18 blessings are not recited on the Shabbat. The midrash offers the blessing of healing as an example. The recitation of the blessing for healing will remind the petitioner of the ill relative and diminish the enjoyment of the Shabbat. The Shabbat was given, teaches the midrash, for spiritual renewal and physical regeneration- not to induce anguish.

אתה מוצא שמונה עשרה מתפללין בכל יום, ואינן כלן לשבחו של הקדוש ברוך הוא
אלא שלש ראשונות ושלש אחרונות. ושתים עשרה ברכות כלן לצורכו של אדם. ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר. והשבת נתנה לישראל לקדושה לענג ולמנוחה ולא לצער. לכך מתפלל שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות והמנוחה באמצע.

The midrash continues to explore the unique character of Shabbat and offers the verse from Isaiah that is used in rabbinic literature to establish the idea of supreme rest and enjoyment and avoidance of work related interference.

ולפיכך אמר דוד (תהלים קיט:קסד) "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" אלו שבע ברכות שמתפללין בשבת. ואיזה? זה יום המיוחד והמנוחה שאין כיוצא בו שנאמר (שמות כ:ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁו" בכל דבר אפילו (ישעיהו נח:יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְדֹוָד מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר"

The midrash returns from its foray into the Shabbat to prayer. The lesson is that prayer is even more precious to God than the sacrifices on the time of The Temple.

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל, הוו זהירין בתפלה שאין מדה אחרת יפה הימנה, והיא גדולה מכל הקרבנות שנאמר
(ישעיהו א:יא-טו) " לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְדֹוָד שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ"

The Midrash continues to extrapolate from the above verses of Isaiah that prayer is greater than the sacrifices. So much so that the midrash states that even if a person is not worthy of having his prayers answered, God will answer his prayers.

מכלל שהיא גדולה מן הקרבנות. ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות חסד עמו כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו שכך כתיב בו (תהלים כה:י) "כָּל אָרְחוֹת יְדֹוָד חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו"
הקדמתי חסד לאמת, וצדק למשפט, שנאמר (תהלים פט:טו) " צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ"
אמר רבי שמלאי: תדע שכל דרכיו חסד, שהרי בתחלת התורה קשט את הכלה דכתיב,

God is so entwined with chesed that the Torah begins with chesed where God created Eve and ends with chesed where God buried Moses. God is also entwined in chesed that there is also chesed in the middle of the Torah-when God visits Abraham who is recovering from the surgery of the circumcision. This is the tie in to the opening verse of the parsha.

(בראשית ב:כב) "וַיִּבֶן יְדֹוָד אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" שכן בכרכי הים קורין לכלה בונה. ובסופה, קבר את המת (דברים לד:ו) "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" ובאמצעיתה בקר את החולה כיון שמל אברהם בא הוא ופמליא שלו ובקרו ממה שקראו בענין (בראשית יח:א) "וַיֵּרָא אֵלָיו יְדֹוָד בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"

Ha'Azinu

My Musing
This week’s midrash selection is a fabulous way to comment on Yom Kippur and on the parsha. While the midrash begins with raising an eyebrow over Moshe’s audacity to call the heaven and earth as witness to Israel’s covenant before he takes leave of them, the end of the midrash picks up after a difficult segue to give us perhaps the earliest or one of the earliest sources for giving tzeakah for the elevation of the souls of our departed relatives on Yom Kippur.
The language is difficult- the midrash seems to imply that it is a given that we can redeem ourselves. The novel idea offered in the reading of the verse offered is that we can effect change for the deceased. We can raise their souls as the hunter shoots his arrow up. [Maybe I will write more on the zodiac at a later time]

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת האזינו סימן א

The midrash begins with the opening verse of the parsha. Moshe calls upon the heaven and earth to bear witness for what he is saying. The midrash praises Moshe for being able to be so bold, akin toa king commanding his servants to listen to him.

(דברים לב:א) "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה"-אשרי ילוד אשה שאומר למלאכת השמים כמלך שאומר לעבדיו 'האזינו ושמעו לדברי', כך הוא אומר לשמים וארץ 'שתקו עד שתכלה כל דברי'.

The midrash begins another comment on the appointing of the heaven and earth as eternal witnesses. But rather than view the assignment as a negative, the verse is quoted from Jeremiah as a prophecy guaranteeing the eternity of the Israelite nation.

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם"
זה שאמר הכתוב (ירמיהו לא:לו)"כֹּה אָמַר יְדֹוָד אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם יְדֹוָד"

The prophet recalls God’s promise that only if the heavens could be measured or the underground be explored would God be able to consider eradicating Israel. In other words it is an impossibility.
The midrash continues with the equation that since Israel is eternal so must be the witnesses to the agreement etched out by Moshe. But as in the Torah penal system, the witnesses are required to be at the forefront of the punishment. Therefore the heaven and earth will be at the fore of the punishment when Israel neglects to follow the agreement etched out, namely the Torah.

לפי שהם קיימים לעולם וישראל קיימים לעולם, לכך הזמינם לעדות שיקיימו ישראל התורה והמצות. ואם חס ושלום יבטלום יד העדים תהיה בם בראשונה להמיתם.

What would be the punishment meted out by the heaven and earth? The rain would stop as forecast (pun intended) by the second paragraph of the shma.

כתיב (דברים יא:יז) "וְחָרָה אַף יְדֹוָד בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְדֹוָד נֹתֵן לָכֶם"
לכך הזמינם לעדות כשיקיימו ישראל התורה והמצות ואם חס ושלום ימאנו יד העדים תהיה בם בראשונה, שנאמר (דברים לא:כח)"הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ"

Here, the midrash begins a tangent. It references a p’sikta, which is a very old midrash collection, however, I cannot find it in the pesikta that is extant. The excerpt relates man to the 12 stages of the zodiac- the connection being the heaven and the zodiac. At birth man is pure as represented by the goat (capricorn), which is soft and continues building the analogies to the scales (libra) which is the model for judgment of our deeds, both good and wrong. If one does not repair their deeds they are equated with a scorpion (scorpio). If one repents then he is shot like the arrow of the archer (sagittarius). Then the midrash hits us with a non-sequitur stating that this is the reason we mention the departed on Shabbat, so they do not return to gehinom?!

ולכך העמידם לעדות דאיתא בפסיקתא:
אדם נמשל לשנים עשר מזלות. בתחלה כשנולד נדמה כטלה שהוא רך, ומתגבר כשור כשגדל. ונעשה תאומים, כלומר שלם וגדל בו יצר הרע. ותחלתו חלש כסרטן ואחר כך כשנתגדל נתגבר כאריה, ואם חוטא נעשה כבתולה. ואם מוסיף עונות, שוקלים אותו במאזנים. ואם יעמוד במרדו, מורידין אותו לשאול תחתית, שאול וגיהנם כעקרב המוטל לארץ ולשיחין. ואם ישוב זורקין אותו לחוץ כמורה החץ בקשת. לכך רגילין להזכיר המתים בשבת שלא ישובו לגיהנם.

Here the midrash develops another tangent. Since it has stated that we can have an effect on the deceased, mentioning them on Shabbat (I assume this is referencing the custom of reciting the kel maleh on the Shabbat before a yahrtzeit), the midrash cites another source that establishes the potential for our effect on the souls of the departed. The tzedakah (I do not like to use the improper translation charity) we give on Yom Kippur has an effect on the souls of the departed. There is atonement for the deceased through our actions. This, to my knowledge is the earliest source for giving tzedakah before the yizkor service on Yom Kippur.

שכן איתא בתורת כהנים:
(דברים כא:ח) "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְדֹוָד וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם"
"כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" - אלו החיים, "אֲשֶׁר פָּדִיתָ" אלו המתים. מכאן שהחיים פודין את המתים. לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכפורים ולפסוק עליהם צדקה. שכן שנינו בתורת כהנים 'יכול משמתו לא יועיל להם הצדקה, תלמוד לומר "אֲשֶׁר פָּדִיתָ"'.

The midrash returns to its discussion of the zodiac. By giving tzedakah on behalf of the deceased their souls are raised like the archer’s arrow(sagittarius). Then the soul returns to its pristine state of being like the goat, and the soul is purified as if immersed by the water carrier’s bucket (aquarius) and is free to enjoy the spiritual bounty like a fish (pisces) in the water. Then the soul can partake of the Tree of Life that now sits at the border of the righteous. The soul then partakes of the table of the righteous and lives forever.

מכאן כשפוסקין צדקה בשבילם מוציאין ומעלין אותן כחץ מן הקשת.
מיד נעשה רך ונקי כגדי ומטהרין אותו כשעה שנולד, ומזין עליו מים טהורין מדלי, וגדל ברוב הנאה כדג הנהנה במים. כך הוא טובל בכל שעה בנהרי אפרסמון, ובחלב, ובשמן, בדבש. ואוכל מעץ החיים תמיד הנטוע במחיצת הצדיקים. וגופו נוטה על כל שלחן של צדיק וצדיק וחי לעולם.
עד כאן חדש הוא, מכאן ואילך מן הישן.