Toldot

My Musing
How important is shalom, peace?
From this week's opening midrash, it would appear paramount. But what peace is the midrash talking about? Is it peace between neighbors? Between siblings? Between countries? Between husband and wife? Or is it peace of mind? Towards the end of the midrash there is a hint of self doubt that will astound you. To paraphrase a different gemara- if it wasn't written I would not be able to say it (B.T. Rosh Hashanah 17)

The midrash begins with a halachic discussion as to the purpose and benefit of the shlamim sacrifice. From there it segues into a discussion of peace. Then in classic Tanhuma form, we transition to the thought about the parsha relating to peace of mind and peace between husband and wife.

As I write this the reports from Mumbai are that a commando squad is attacking the Islamic terrorists that have inflicted mayhem on innocent civilians and they are staging and assault to try to free the Chabad house in Mumbai. As you read the midrash heed Rabbi Eliezer's teaching.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תולדות סימן א
ילמדנו רבינו:
על מה היו השלמים באים?

Our master will teach: Why were the "shlamim sacrifices brought?
Rabbi Chiya bar Abba said in the name of Rabbi Yehudah that whoever brought a shlamim sacrifice brought shalom to the world. (Shalom-shlamim).
Rabbi Eliezer said when there were the offerings there was peace. Now that the house of offerings was destroyed there is not a day without curse and bad tidings.
Rabbi Shimon Bar Yochai said that the very purpose of the shlamim are to bring peace.

כך שנה רבי חייא בר אבא בשם רבי יהודה, כל המביא שלמים מביא שלום לעולם.
אמר ר' אליעזר, בשעה שהיו זבחים בעולם היה שלום. משחרב בית הזבחים אין לך יום שאין בו קללה ופורעניות.
אמר רבי שמעון בר יוחאי, לעולם השלמים לשום שלום הן באין.

Rabbi Shimon bar Yochai continues with his idea of the paramount value of peace. He explains that peace is so important that the Torah records an exaggeration of the truth to demonstrate how important peace is between different parties.

ואמר רבי שמעון בר יוחאי, גדול הוא השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל שלום

The example is when the brothers approach Joseph after Jacob has died. They are afraid and attribute words to their father that were never uttered.

ואי זה?
(בראשית נ:יז) "כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" ואין אנו מוצאים שצוה כלום מכל הדברים האלה, אלא לפי שהיה יודע חסידותו של יוסף ולא היה חושדו ומחזיק אותו כשופכי דמים.

The midrash continues to impress upon the reader how important peace is that even God gets involved in human affairs to promote peace. The midrash explains that people wondered when Sarah was pregnant with Yitzchak. After all both Avimelech and Pharaoh, who were notorious for having their way with the women they desired, had taken her. Abraham was older than most fathers and people had their doubts. What is astounding from the midrash is that apparently we can imagine that even Abraham harbored some doubt as to Yitzchak's paternity.

בא וראה כח השלום. שבשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך ונתעברה ביצחק, היו אומות העולם אומרים הלבן מאה שנה יולד?! אלא היא מעוברת מאבימלך או מפרעה, והיתה חשד בלבו של אברהם על אלו הדברים.

God gets involved, so to speak. We would explain it as dominant genetics with phenotype expression, but the midrash attributes it to the agency of an angel. The physical similarity between Abraham and Yitzchak is uncanny. There can be no doubt. Not in Abraham's mind, nor anyone else.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר למלאך הממונה על יצירת הוולד 'עשה כל אקונין שלו כדמות אביו כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם.'

Having transitioned from the importance of peace to the birth of Yitzchak the midrash finishes with the proof text from our parsha. There is an apparent redundancy in the opening verse of the parsha. From the statement that Yitzchak is the son of Abraham is it not obvious that Abraham begat Yitzchak? The redundancy demonstrates the intense similarity between the two. When you saw them together, explains the midrash, there was no doubt that Abraham was Yitzchak's father.

מנין?
ממה שקראו בענין (בראשית כה:יט) " וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" ממשמע שהוא אומר יצחק בן אברהם איני יודע שאברהם הוליד את יצחק?
ומה תלמוד לומר (בראשית כה:יט) "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"? שכל הרואה אברהם היה אומר בודאי שאברהם הוליד את יצחק ממה שהיה קלסתר פניהם דומין זה לזה לכך נאמר "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".

God gets involved to bring peace of mind to Abraham and by inference peace between husband and wife.

Chayei Sarah

My Musing
The first midrash Tanhuma of the past parshiot have each dealt with an aspect of prayer.
For example, last week, the midrash taught that similar to the way that God appeared to Abraham at Elonei Mamrei, that is how we should envision God in front of us when we pray. After the midrash explores the topic of prayer, it will segue into a discussion of what the Torah means by Abraham being old. (perhaps at another time we could discuss what it means to be old)
On an historical note, the "conversation" in this midrash takes place between Abba Sha'ul, a Tannaitic sage from the 4th generation and a Rabbi Yochanan. There are many Rabbi Yochanans in the Talmud. In the 4th Tannaitic generation there were two Rabbi Yochanan's , Yochanan ben Berikah and Yochanan ben Nuri. It is also possible that since Abba Shaul extended into the fifth generation that Rabbi Yochanan HaSandlar is the conversant. But if we follow the model set by the mishna in Pirkei Avot, 2:8, Abba Sha'ul is merely enriching the statement of Rabbi Yochanan ben Zakkai from the second generation of Tannaim.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת חיי שרה סימן א
(בראשית כד:א) " וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַידֹוָד בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל"
ילמדנו רבינו:
היה רוכב על חמור והגיע עונת תפלה, כיצד יעשה?
כך שנו רבותינו: היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה, ירד.

The midrash opens with a halachic question regarding what to do when you are “on the road” and it is time to pray. The halacha is to stop and alight from the animal. But what if you can’t?

ואם אינו יכול לירד, שאין דעתו מיושבת עליו מפני המעות שהן על גבי חמורו או שהוא מתירא מפני הגוים ומפני הלסטים יהא מתפלל כשהוא רוכב.

If you cannot allow yourself to get off the animal because you fear robbery or physical harm and you cannot settle down enough to pray, you may pray while riding.

אמר רבי יוחנן: זאת אומרת המתפלל צריך שתהא דעתו מיושבת עליו, ויתפלל לפני הקדוש ברוך הוא.

Rabbi Yochanan learns from this teaching that in general one should pray only when they are settled.

אבא שאול אומר: אם כיון אדם את דעתו בתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת.

Abba Sha’ul expands this thought even further with the encouragement that if you are focused in prayer your prayer will be heard (not necessarily answered). The proof text from psalms indicates that those who prepare their hearts are heard by God. But then Abba Sha’ul offers Abraham as a paradigm for this message. Interestingly enough the example is that God listened to Abraham when he went to battle for Sodom and Amorah.

שנאמר, (תהלים י:יז) "תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְדֹוָד תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ". ואין לך אדם שכיון לבו ודעתו לתפלה כאברהם אבינו, שאמר לפני הקדוש ברוך הוא, (בראשית יח:כה) "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם התחיל משבחו ואמר לו (תהלים מה:ג) "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם, הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ, עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹקִים לְעוֹלָם"

The midrash continues that when God heard Abraham argue on behalf of the inhabitants of Sodom and Amorah, He began to praise Abraham. The midrash goes on a tangent explaining that Abraham asked God what is this beauty You are praising in me?

אמר לו, אי זה היופי שלי? אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין האב לבן, מפני שהיה אדם חי מאה ומאתים שנה ולא היה מזקין. אמר אברהם רבונו של עולם, צריך אתה להפריש בין האב לבן, ובין נער לזקן שיתכבד הזקן בנער.

Abraham explains that since people do not grow old so apparently, it is hard to differentiate between the young and old, son and father etc. Abraham asks God to make a distinction. Therefore

אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך! ממך אני מתחיל. הלך ולן באותה הלילה ועמד בבקר. כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו. אמר לפניו רבונו של עולם, עשיתני דוגמא. אמר לו, (משלי טז:לא)"עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא"
(משלי כ: כט)"תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה"

God says, we will start with you! Abraham becomes the model for showing his age. Therefore the scripture says, ‘And Abraham was old”

לכך נאמר ואברהם זקן.

Va'YEIRA

My musing
Right away this midrash strikes us as stylistically different. Rather than offer a snippet of the portion it begins with the Yelamdeinu statement. This informs us that this is a chronologically early midrash.
The parsha opens with God appearing to Abraham, and this verse is referenced at the closing of the midrash, but this midrash, as I mentioned before, begins with the rabbinic teaching.
The midrash teaches us about the possible allusions for the 18 blessings of the amidah, the standing devotion, known in Talmudic literature as tefilah, prayer, and in the later jargon as shemoneh esrei, meaning 18. The midrash offers many different sources for the number 18. The midrash then segues to the special nature of the Shabbat, by venue of the different amidah, but returns to the subject of tefilah, with a powerful message. Based on the prophecy of Isaiah where he decries the value of the sacrifices (see chap 1of Isaiah for your own edification) the midrash declares that there is nothing more dear to God than prayer. And it is through prayer that man taps into God's chesed, loosely translated as magnanimous kindness.
The reader might have drawn the conclusion that the midrash is discussing so intently the idea of the shemoneh esrei because perhaps Abraham was in meditative prayer with God at the opening of the parsha. But the midrash points out to the reader that the message of the visit with God is not prayer, It is a visit of purpose- it is of bikur cholim, visiting the sick. It forms the body of an essay so to speak that the opening and closing and body paragraph are about chesed. Perhaps when we visit with God we are supposed to infuse ourselves with His essence- chesed.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא סימן א
ילמדנו רבינו: כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום?

Our teacher will teach us: How many blessings does one pray each day?
The rabbis taught: A person prays 18 blessings every day. And why 18?

כך שנו רבותינו: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה?

Rabbi Shmuel ben Nachman explains the number 18 as a reflection of the 18 times the patriarchs are mentioned as a unit in the Torah. The first is when Joseph invokes the patriarchs to obligate by oath the Israelites to take his body with them to the Promised Land when they leave Egypt. The last is when Moses is recapping that God has promised that him that he will not enter the Promised Land.

אמר רבי שמואל בר נחמן: כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובין בתורה. הראשון שבהם (בראשית נ:כד)"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" והאחרון (דברים לד:ד) "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר"

And if someone will challenge that there are 19 (mentions of the patriarchs as a unit, not blessings- more on that another time), understand that the citation is only of the first two patriarchs, not the three together, as it was being recited by the third patriarch, Jacob.

ואם יאמר לך אדם הרי הן תשע עשרה? שכך כתיב (בראשית כח:יג) "וְהִנֵּה יְדֹוָד נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר, אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" אמור לו, אין זה מן המנין שאין יעקב נמנה עמהן.

Rabbi Yochanan connects the 18 to the number of times the Torah testifies that Moses followed the command of God with regards to the construction of the Mishkan in the wilderness.

ור' יוחנן אמר כנגד שמונה עשרה צווים שבמשכן שהן בסוף ספר ואלה שמות. והן "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת מֹשֶׁה" שמונה עשרה פעמים.

Rabbi Simmon pins the 18 on the number of the vertebrae. Since the whole body is in the service of God, the whole body bends in prayer. [Of course here are by most counts 24 – 26 vertebrae- which ones was R'Simmon referring to?]]

ורבי סימון אמר, כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. שבשעה שאדם מתפלל וכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנאמר (תהלים לה:י) "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְדֹוָד מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלו"

Rabbi Simeon counts the 18 chapters of psalms that are titled mizmor that are from the beginning of the book of psalms through number 20 which has a well known verse referring to God answering in time of trouble.

ורבי שמעון אמר, כנגד מזמורים שמראש ספר תהלים עד (תהלים כ:ב) "יַעַנְךָ יְדֹוָד בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", לומר תענה בתפלתך. ולכך נאמר "יַעַנְךָ יְדֹוָד בְּיוֹם צָרָה", לכך נאמר בסוף שמונה עשרה מזמורים "יַעַנְךָ יְדֹוָד"

Rabbi Yehoshua ben Levi connects the 18 blessings to the 18 times God's name is mentioned in psalm 29 which is recited when the Torah is returned to the ark during the Shabbat morning service.

רבי יהושע בן לוי אמר, כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד (תהלים כט:א) "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַידֹוָד בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַידֹוָד כָּבוֹד וָעֹז"

The midrash makes an aside of exceptions to the rule of 18. On the major fast days in the time of the mishna the amida had 24 blessings. After which the midrash asks why on Rosh Hashanah, the New year, the amida for the musaf has nine blessings. The connection is to the 9 mentions of God in the prayer of Chanah, the mother of the prophet Samuel, which in Talmudic literature became the paradigm for silent devotional prayer.

ולמה מתפללין עשרים וארבע בתעניות?
כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קדשי הקדשים בתעניתו.
ולמה מתפללין בראש השנה תשעה ברכות?
אמר רבא בר חנינא כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה. (שמואל א, ב:א) "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר, עָלַץ לִבִּי בַּידֹוָד, רָמָה קַרְנִי בַּידֹוָד, רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי, כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶך"

The midrash returns to the topic of the shemoneh esrei. The 18 blessings recited each day are not in toto devoted to the praise of God. The first three and the last three are devoted to God. The 12 middle blessings are for human needs. Therefore, the midrash explains that the full 18 blessings are not recited on the Shabbat. The midrash offers the blessing of healing as an example. The recitation of the blessing for healing will remind the petitioner of the ill relative and diminish the enjoyment of the Shabbat. The Shabbat was given, teaches the midrash, for spiritual renewal and physical regeneration- not to induce anguish.

אתה מוצא שמונה עשרה מתפללין בכל יום, ואינן כלן לשבחו של הקדוש ברוך הוא
אלא שלש ראשונות ושלש אחרונות. ושתים עשרה ברכות כלן לצורכו של אדם. ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר. והשבת נתנה לישראל לקדושה לענג ולמנוחה ולא לצער. לכך מתפלל שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות והמנוחה באמצע.

The midrash continues to explore the unique character of Shabbat and offers the verse from Isaiah that is used in rabbinic literature to establish the idea of supreme rest and enjoyment and avoidance of work related interference.

ולפיכך אמר דוד (תהלים קיט:קסד) "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" אלו שבע ברכות שמתפללין בשבת. ואיזה? זה יום המיוחד והמנוחה שאין כיוצא בו שנאמר (שמות כ:ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁו" בכל דבר אפילו (ישעיהו נח:יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְדֹוָד מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר"

The midrash returns from its foray into the Shabbat to prayer. The lesson is that prayer is even more precious to God than the sacrifices on the time of The Temple.

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל, הוו זהירין בתפלה שאין מדה אחרת יפה הימנה, והיא גדולה מכל הקרבנות שנאמר
(ישעיהו א:יא-טו) " לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְדֹוָד שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ"

The Midrash continues to extrapolate from the above verses of Isaiah that prayer is greater than the sacrifices. So much so that the midrash states that even if a person is not worthy of having his prayers answered, God will answer his prayers.

מכלל שהיא גדולה מן הקרבנות. ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות חסד עמו כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו שכך כתיב בו (תהלים כה:י) "כָּל אָרְחוֹת יְדֹוָד חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו"
הקדמתי חסד לאמת, וצדק למשפט, שנאמר (תהלים פט:טו) " צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ"
אמר רבי שמלאי: תדע שכל דרכיו חסד, שהרי בתחלת התורה קשט את הכלה דכתיב,

God is so entwined with chesed that the Torah begins with chesed where God created Eve and ends with chesed where God buried Moses. God is also entwined in chesed that there is also chesed in the middle of the Torah-when God visits Abraham who is recovering from the surgery of the circumcision. This is the tie in to the opening verse of the parsha.

(בראשית ב:כב) "וַיִּבֶן יְדֹוָד אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" שכן בכרכי הים קורין לכלה בונה. ובסופה, קבר את המת (דברים לד:ו) "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" ובאמצעיתה בקר את החולה כיון שמל אברהם בא הוא ופמליא שלו ובקרו ממה שקראו בענין (בראשית יח:א) "וַיֵּרָא אֵלָיו יְדֹוָד בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"

Lech Lecha

Dedicated to the yahrtzeit of Dov's grandfather my father on Monday

My Musing:
The midrash seems to give us a red herring today. This selection is from the older “yelamdeinu” series. The midrash begins with a seemingly very tangential inquiry about reciting the sh’ma prayer while traveling, segueing from the opening verse quoted by the midrash from the parsha, that Avram had to get up and go from his birthplace. But the midrash quickly corrects its course and uses the tangent to broach another idea that Abraham observed all the mitzvoth even though they were not commanded yet. The midrash travels from there to the idea that Abraham was unique in his devotion to God. But what does this really have to do with getting up and traveling from his country to Israel.
He was so devoted that this midrash assigns the observance of even rabbinic commandments such as the Eiruv Tavshilin to him. The midrash closes with an advertisement for religious Zionist aliyah.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת לך לך סימן א
(בראשית יב:א ) "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"

Go (walk) from your land….
Our rabbis will teach us:
Should an Israelite take upon himself the yoke of Heaven while he is walking? Rabbi Idi and Rav Huna in the name of Rabbi Joshua and Rabbi Yosi in the name of Rav Shnuel said: It is forbidden to accept upon himself the yoke of heaven while walking. Rather he should stand in one spot, focus his heart to heaven, with fear and awe, trepidation and intensity, with the determination to concentrate on the One Name and recite the first line of the Sh’ma, followed by the ‘Blessed be the honor of His Reign forever’ formula. When he is finished with this opening to the Sh’ma, he may continue the first paragraph in whatever position he desires.

ילמדנו רבינו:
אדם מישראל, מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך?
רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה ורבי יוסי בשם ר' שמואל אמרו: אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד במקום אחד, ויכוין לבו לשמים, באימה וביראה, ברתת ובזיעה, ביחוד השם, ויקרא (דברים ו:ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְדֹוָד אֱלֹקֵינוּ יְדֹוָד אֶחָד" כל אחד ואחד בכוונת הלב. ואחר כך "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
וכשמתחיל (דברים ו:ה ) " וְאָהַבְתָּ אֵת יְדֹוָד אֱלקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" רצה מהלך, רצה עומד, רצה יושב, שכך כתיב (דברים ו:ז )"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" .

The midrash now looks to Abraham as the model for one who meticulously fulfilled the commandments and was called by the prophet Isaiah, the beloved of God.

אתה מוצא כל המדקדק על המצות שכרו מרובה. שכן מצינו באברהם שדקדק על המצות לפיכך נקרא אוהבו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (ישעיהו מא:ח) " וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי"

The midrash now relates that Abraham’s observance of the commandments extended to even rabbinic declarations such as the Eiruv Tavshilin, the ritual “mixing” of foods on the advent of a holiday where the next day will be the Shabbat and one will need to prepare for the Shabbat on the holy day.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אפילו עירובי תבשילין שמר בביתו של אברהם אבינו, שנאמר (בראשית כו:ה) " עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי"

The midrash continues with an exegetic statement challenging the source text for the above teaching. The verse talks about Abraham following the teachings [Torotai (plural)] of God. The midrash answers that there is only one Torah. The midrash solves the problem by explaining the word Torotai refers to the many commandments and their minutiae.

וכי תורות הרבה?!
והרי כבר נאמר(שמות יב:מט) "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם"
וכתיב (במדבר טו:טז) "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם"
אלא "וְתוֹרֹתָי" אלו דקדוקי מצות שדקדק אברהם.

Having established Abraham’s fidelity to God and his fealty to the fulfillment of the intricacies of the commandments, the midrash now assigns a “thought” to God. Abraham needs to be in a land which nurtures observance and study. You cannot but help be influenced by your neighbors. Abraham is told to leave the land inhabited by idolaters and go to the land that God will show him.

אמר ליה הקדוש ברוך הוא אתה מדקדק במצותי ואתה יושב עם עובדי כוכבים ומזלות, צא מביניהן- "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו'.

What a push for religious aliyah:-)