Miketz Shabbat Chanukah

To the refuah shleima of Chava Miryam bat Channa Sarah

My Musing

Is there a limit to how much good (or bad) can come to us from God?

What does it mean to have a “limit” or an “end”?

This week’s selection, the opening Tanhuma takes us from a blessing recognizing the providence in having enough rain in its correct season to the physical limits of Heaven and Earth to the limits of darkness and the end of Joseph’s captivity.

Joseph is seen as the paradigm for the exiled Jew. He was forcibly taken from his land and his family, imprisoned and yet rose to the heights of the society where he lived,yet never forsaking his heritage and Jewish identity. Just as Joseph’s captivity comes to an end so may our exile.

מדרש תנחומא (וורשא) פרשת מיקץ סימן א

The midrash begins with the early formulation of “yelmadeinu Rabbeinu” our teacher should teach us.

ילמדנו רבנו:

What should the blessing be for sufficient rain in the right season?

הרואה את הגשמים יורדין בזמן שהבריות צריכין להן כיצד הוא מברך?
כך שנו רבותינו:

על הגשמים הוא אומר ברוך הטוב והמטיב.

Our rabbis taught that the blessing is “On the good and the One who does good” Interesting to note that this is the same blessing said over an additional bottle of wine brought to the table during a meal and over the birth of a daughter.

Then the midrash examines the source of the rain and the source of everything in its time.

והגשמים מהיכן יורדין?
רבי אליעזר אומר:
העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה.
אמר לו רבי יהושע ,

והלא מי אוקיינוס מלוחין הן?!

אמר לו, מתמתקין מן העבים שברקיע. דאמר רבי שמעון בן לקיש:

למה נקרא שמן שחקים?
שהן שוחקין את המים וממתקין אותם ואחר כך הן יורדין. ובקצבה הן יורדין, שהקדוש ברוך הוא קוצב לבריות כמה גשמים יורדין מראש השנה ועד סוף השנה.

Where does the rain come from? Rabbi Eiliezer says that all water comes from the Atlantic Ocean. “But the Ocean is salty?” counters Rabbi Yehoshua. Rabbi Eliezer answers him that the clouds sweeten (filter by evaporation) the water. And he offers a teaching of Reish lakish that the clouds scrub the water clean before they fall to the earth. He also explains that God determines the limit of the water that falls to the earth during the year.

The midrash continues to offer examples of limits that are set by God.

אמר רשמעון ב”ר יוחאי:
כשישראל זוכין, יורדין על הצמחין ועל האילנות ועל הזרעים והעולם מתברך.

וכשהן חוטאין, יורדין בימים ובנהרות; מכל מקום אינו פוחת מקצבה שפסק, מפני שכל דבר ודבר

שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא בקצבה הוא נותן.

לחמה נתן קץ, שנאמר: (תהלים יט) מקצה השמים מוצאו.
לשמים נתן קץ, שנאמר: (דברים ד) ולמקצה השמים ועד קצה השמים.
לארץ נתן קץ, שנאמר: (ישעיה מ) בורא קצות הארץ.
ליציאת מצרים נתן קץ, שנאמר: (שמות יב) ויהי מקץ שלשים שנה.
לחשך נתן קץ, שנאמר: (איוב כה) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר.
ואף כשנחבש יוסף קץ שם לו, שנאמר: ויהי מקץ שנתיים ימים:

Rabbi Shimon Bar Yochai said, when Israel are worthy the rain falls on the plants and trees and seeds and the world is blessed. When Israel sins the water comes from the seas and the rivers in the amount He determined, just not as rain. Additionally, God assigned limits to bread, Heaven (the atmospheres), the earth, the exodus from Egypt, darkness and Joseph’s captivity in Egypt.

Vayeshev

My Musing
The midrashim for Vayeshev are rather large and unwieldy when taken as a whole. This week, I present a large part of the second Tanhuma on the parsha. Often by its explication of the text the midrash asks the questions without actually asking them. Among the questions implicitly asked by this week’s midrash:
Why did Jacob love Joseph more than any other?
Is there the concept of midah keneged mida, measure for measure in the events that happen to Joseph?
Can a place really be bad karma?
Why did the brothers sell Joseph for such a cheap price?
If Reuven was not part of the plan to sell Joseph and wanted to save Joseph, why didn’t he tell his father? How did the brothers maintain their secrecy of the act from their father?
If Jacob was so close to God and God spoke to him as He did to his fathers, why dinlt God reassure Jacob that Joseph was alright?
As you read the midrash, the question is better than the answer, but the question is there nonetheless.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישב סימן ב
(בראשית פרק לז:ב, ג ) " אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"

The midrash offers a unique insight abut the relationship between Jacob and Joseph. Although the text clearly states that Joseph was born of Jacob’s old years and we know that Joseph is the son of Jacob’s true beloved, the midrash offers an alternative that is not without precedent. A few weeks ago the midrash explained that God was gracious to Abraham and made Isaac in Abraham’s image. Similarly, the midrash offers that Joseph was the exact “clone” of Jacob.

" כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ"
בן איקונים שהיה דומה לו.

Rabbi Yishmael and the midrash offer more literal meanings, ending with the pshat that Joseph was born during his father’s later years.

רבי ישמעאל אמר לכך נקרא בן זקונים, על שם (בראשית מז:יב) "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף"
בן זקנתו של אביו.

Now the midrash addresses the jealousy of the brothers. They were jealous because Joseph would boast of his dreams of leading them, and would tattle on them that they ate without slaughter. Later, the midrash explains, this too would come back to haunt Joseph.

ולפי שראה בחלומו שעתיד למלוך והגיד לאביו קנאו בו אחיו.
" וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם"
אמר לאביו, אחי אוכלין אבר מן החי. אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חייך! בדבר שיצא מפיך בו אתה נחשד' (בראשית מג:לב) "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם"

The midrash continues that if Joseph had not spread the lashon harah about his brothers the evens that led to the subjugation of the Israelites and the slavery might not have had to happen.
ולפי שספר עליהם לשון הרע, ולפיכך קנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים, ונשתעבדו שם ארבע מאות שנה.
Jacob then sends Joseph to check on his brother to the town of Shechem. The midrash examines the character of the town which seems to portend evil. There is also a mention that the Ish, the man that Joseph meets is the angle Gabriel. This takes the approach that God is directing the events.

אמר יעקב ליוסף "לך נא ראה את שלום אחיך וגו'". "ויבא שכמה" מקום מזומן לפורענות, בשכם ענו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד (מלכים א יב) "ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים", "וימצאהו איש" אין איש האמור כאן אלא גבריאל שנאמר (דניאל ט )"והאיש גבריאל" ,

The midrash throws in a seemingly parenthetical statement about the pit that held Joseph until he was sold. This statement will be important later in the construction of the midrash. The pit. The midrash explains, did not hold water but had vipers and scorpions.

" ויראו אותו מרחוק וגו' ויקחהו וישליכו אותו הבורה וגו'"
מים אין בו נחשים ועקרבים היו בו,

The midrash now explicates the selling of Joseph and why Reuben did not know about it, yet was beholden to keep the brothers’ secret. The brothers sell Joseph for a paltry amount, just enough to buy a pair of shoes for each brother. Readers aware of the martyrology recited for the ten martyrs on Yom Kippur may recall the declaration of guilt heaped upon the brothers for kidnapping and selling Jospeh for pairs of shoes.

מה עשה ראובן? הלך וישב באחד מן ההרים לירד בלילה להעלות את יוסף. ותשעה אחיו יושבין במקום אחד כאיש אחד בעצה אחד להמיתו. עברו עליהם ישמעאלים, אמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים. הן מוליכין אותו לקצוות המדבר ,עמדו מכרוהו בעשרים כסף לכל אחד מהם שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם.

The midrash questions why such a fine specimen as Joseph would be sold for a measly sum. The answer is in the parenthetical statement about the condition of the pit. It had scorpions and vipers and the fear caused Joseph to look weak and fetch a low price.

וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף?!
אלא כיון שהושלך לבור מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו, וברח ממנו דמו, ונעשו פניו ירוקות. לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים.

Now, the midrash fills in the balnks. The big question is why didn’t the brothers or God ever reveal to Jacob the truth about the sale of Joseph. The midrash relates that the brothers bound themselves by a device stronger thanan oath- it was the cherem- the promise of excommunication. The midrash also explains that such a decree can only be made with ten and with Reuben gone, the brother were missing one. They brought God into the discusion

אמרו, נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו. אמר להם יהודה, ראובן אינו כאן, ואין החרם מתקיים אלא בעשרה.
מה עשו?
שתפו להקב"ה באותו החרם שלא יגיד לאביהם. כיון שירד ראובן בלילה לאותו הבור להעלותו ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה. חזר לאחיו, אמר להם, "הילד איננו ואני אנה אני בא"

Now the midrash can explain why Reuben did not reveal to his father the fate of Joseph. When Reuben returned, he was met by the brothers and they explained how they had made the strong cherem and Reuben was enjoined to be a part. The midrash also explains that this cherem bound God from revealing to Jacob, even though the verse in Psalms states that God reveals His words to Jacob.

הגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק. ואף הקב"ה אף על פי שכתוב בו (תהלים קמז) "מגיד דבריו ליעקב" דבר זה לא הגיד מפני החרם לפיכך אמר יעקב טרף טורף יוסף.

Rabbi Minah adds that the brothers never fully atoned for the sin of selling Joseph

רבי מנא אומר, במכירת יוסף לקו השבטים ולא נתכפר להם עונם עד שמתו. ועליהם הכתוב אומר (ישעיה כב) "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" ולפיכך בא רעב בארץ כנען שבע שנים וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר ממצרים ומצאו יוסף חי והתירו את החרם.

Once the brothers found Joseph alive in Egypt they rescinded the cherem. That explains why Jacob did not know. The text records that at the moment that Jacob found out that Joseph was alive, his spirit became alive. Had Jacob died, that his spirit was rejuvenated? It was that the cherem was lifted and God could once again converse with Jacob.

ושמע יעקב שהוא חי , וכתיב בו "ותחי רוח יעקב אביהם"
וכי מתה היתה? אלא שחיתה מן החרם, ושרתה בו רוח הקודש שנסתלקה הימנו.

vayishlach

My Musing
When is subterfuge acceptable? Can you use circumstances to your benefit even if it means that while you will be 100% honest to the letter of the law, in the spirit of the law you might be just a bit dishonest?
The midrash paints Yaakov as hoping that his twenty year association with Laban will be enough to make his brother think twice before attacking. Of course it is not only the idea that Yaakov emerged relatively unscathed from his two decades long indentured servitude with Laban that will protect him from Eisav, but also the merit of the future of the Tribes that will protect Jacob and by analogy his progeny, the Jewish people, as they travel through time and engage Eisav bent on revenge for a perceived wrong. The shift from the story directly on Yaakov to the protection of the Israelite nation and the judgment of Eisav later on, resonates a medieval wish for vindication for the suffering Jews go through.

The midrash opens for this week's parsha in a rare style of a straightforward exposition on a small phrase from the opening of the parsha. The midrash is not using a yelmadeinu teaching nor is it using a zeh sh'eamar hakatuv, "this is to what scripture is referring" but it starts out with an inference.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישלח סימן א
(בראשית לב:ה,ו) " וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ"
"עִם לָבָן גַּרְתִּי"

He (Yaakov) said, Even though I dwelled with Laban, the head of the conmen these past twenty years, I have much wealth. Therefore he let Eisav know his material gains. Eisav will think that Yaakov only entered the arrangement with Laban with his staff and managed twenty years. Despite Laban being the best charlatan, Yaakov managed to amass great wealth. How will I best him?!

אמר, 'אף על פי שישבתי עם לבן שהוא אב הרמאים זה עשרים שנה, יש לי שור וחמור ועושר גדול'. לכך הודיעו, כדי שיהרהר בלבו ויאמר, יעקב לא עבר כי אם במקלו ועשה עמו עשרים שנה. ולבן אב הרמאין הוא, וזה נתעשר אצלו ושב בשלום ואני אוכל לו?!

Now the midrash teases out the protection afforded by the later generations of Yaakov implied in his words. The ox of the cattle refers to Joseph who was called the firstborn of the ox by Moses in his last blessings to the Israelites. The Donkey refers to the Messiah, the future king of Israel, from the prophecy of Zachariah. Sheep refers to the entire nation of Israel who are called sheep in the prophecy of Ezekiel.

"וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר"
אין לי לירא ממך שהרי נולד יוסף שנקרא שור, שנאמר, (דברים לג:יז) "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לו,ֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה"
וַחֲמוֹר "זה משיח בן דוד, שנאמר, (זכריה ט:ט) "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָך,ְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת"
"צֹאן" אלו זכותן של שבטים, שנקראו בניהם 'צאן', שנאמר, (יחזקאל לד:לא) "וְאַתֵּן צֹאנִי, צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָם אַתֶּם, אֲנִי אֱלֹקֵיכֶם נְאֻם אֲד-ֹנָי יְדֹוִד"

The midrash offers another set of proof for the resiliency of Yaakov from Judah and Joseph. Judah will be the kingdom that endures throughout the ages. Joseph represents the other side of enduring leadership, as evidenced by his rise to power in Egypt. Both will graze on the straw that refers to Eisav. The idea being that Eisav will be judged and held accountable in the end. That is why Yaakov is protected.

גם יהודה שטנו של עשו, שנאמר, (ישעיהו יא:ז) "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו, יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן"
פירש "אַרְיֵה" שהוא יהודה, שנאמר, (בראשית מט:ט) "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"
"כַּבָּקָר" זה יוסף.
"יֹאכַל תֶּבֶן",כלומר, זה יוסף שידין עשו שהוא תבן, שנאמר, (עובדיה א:יח) "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַש, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְדֹוָד דִּבֵּר"

The midrash includes a prophecy that all the nations that hound Israel will be judged.

ומנין שאף כלם ידינוהו?
שנאמר, (יחזקאל יט:ב) "וְאָמַרְתָּ מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה בְּתוֹךְ כְּפִרִים רִבְּתָה גוּרֶיה" מכאן שכלם ידינוהו.

Now the midrash concludes with a teaching that returns to the original phrase. The servant is Moses and the handmaiden is Ruth who is the progenitor of King David.

"וְעֶבֶד" זה משה, שנאמר, (דברים לד:ה) "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְדֹוָד בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְדֹוָד"
"וְשִׁפְחָה" זו רות, שעתיד דוד לצאת ממנה. וכתוב עליו (תהלים קטז:טז) "אָנָּה יְדֹוָד, כִּי אֲנִי עַבְדֶּך,ָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי"בן אותה שהניחה להיות גברת ומלכה לבא ולחסות תחת כנפי השכינה.

The sum total of these future progeny will be the protection Yaakov needs and the reason for

Eisav to think twice before he harasses Israel.

Vayeitzei

My Musing
The midrash begins with a teaching about the ir miklat, the city of refuge to which a person guilty of negligent homicide flees. This refuge is practically for life and becomes a defacto exile. From ths idea of exile, the midrash quickly refocuses on Yaakov, who is seen as going into exile. Like the person who committed negligent homicide, Yaakov flees for his life. Eisav, like the goel hadam, the avenger, is seeking to right a wrong and will do so with the life of Yaakov.
But where a negligent murderer is to spend his exile contemplating his sin in fear of retribution, God appears to Yaakov in a dream. The dream leaves Yaakov with a sense of foreboding but hope.
I believe the real message is that the midrash, while recognizing the apparent guilt in Yaakov’s actions, is making clear that Yaakov is not guilty. Otherwise, why would God visit Yaakov with such brilliance that the rocks melt together?

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויצא סימן א
(בראשית פרק כח:יא) " וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא"
ילמדנו רבינו:

Our Rabbi will teach:
If one kills through negligence, where does he flee?
The Rabbis taught: One who kills by mistake, is exiled to the city of refuge, three on this side of the river and three within the boundaries of the land of Canaan.

ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה?
כך שנו רבותינו: ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט, לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען.

It is on the idea of exile that the midrash transitions to our weekly Torah reading and Yaakov. Yaakov was exiled. He ran for his life, and feared that Eisav would kill him. When God saw how distressed Yaakov was, He appeared to Yaakov in a dream. (The midrash assumes that the reader knows the dream).

ויעקב אבינו גלה לחרן. בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו. מכיון שראהו הקדוש ברוך הוא בצרה גדולה, נגלה עליו בחלום.

Here the midrash moves to a tangential discussion. Rabbi Abahu said in the name of Resh Lakish, that when the stones under Yaakov's head "saw" (read 'perceived') the glory of The Holy One blessed be He, they melted into one rock.

אמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש, כיון שראו האבנים שהיו תחת מראשותיו כבודו של הקדוש ברוך הוא, נמחו כלם ונעשו אבן אחת.

From where do we know this? From the apparent contradiction in the text. At the outset the scripture details that Yaakov "took from the stones of the place" before he went to sleep and upon arising it details that he took the (single) stone that was under his head.

מנין?
שעד שלא ישן כתיב "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" אבנים הרבה כיון שננער כתיב (בראשית כח:יח) "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" אבן אחת.

Toldot

My Musing
How important is shalom, peace?
From this week's opening midrash, it would appear paramount. But what peace is the midrash talking about? Is it peace between neighbors? Between siblings? Between countries? Between husband and wife? Or is it peace of mind? Towards the end of the midrash there is a hint of self doubt that will astound you. To paraphrase a different gemara- if it wasn't written I would not be able to say it (B.T. Rosh Hashanah 17)

The midrash begins with a halachic discussion as to the purpose and benefit of the shlamim sacrifice. From there it segues into a discussion of peace. Then in classic Tanhuma form, we transition to the thought about the parsha relating to peace of mind and peace between husband and wife.

As I write this the reports from Mumbai are that a commando squad is attacking the Islamic terrorists that have inflicted mayhem on innocent civilians and they are staging and assault to try to free the Chabad house in Mumbai. As you read the midrash heed Rabbi Eliezer's teaching.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תולדות סימן א
ילמדנו רבינו:
על מה היו השלמים באים?

Our master will teach: Why were the "shlamim sacrifices brought?
Rabbi Chiya bar Abba said in the name of Rabbi Yehudah that whoever brought a shlamim sacrifice brought shalom to the world. (Shalom-shlamim).
Rabbi Eliezer said when there were the offerings there was peace. Now that the house of offerings was destroyed there is not a day without curse and bad tidings.
Rabbi Shimon Bar Yochai said that the very purpose of the shlamim are to bring peace.

כך שנה רבי חייא בר אבא בשם רבי יהודה, כל המביא שלמים מביא שלום לעולם.
אמר ר' אליעזר, בשעה שהיו זבחים בעולם היה שלום. משחרב בית הזבחים אין לך יום שאין בו קללה ופורעניות.
אמר רבי שמעון בר יוחאי, לעולם השלמים לשום שלום הן באין.

Rabbi Shimon bar Yochai continues with his idea of the paramount value of peace. He explains that peace is so important that the Torah records an exaggeration of the truth to demonstrate how important peace is between different parties.

ואמר רבי שמעון בר יוחאי, גדול הוא השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל שלום

The example is when the brothers approach Joseph after Jacob has died. They are afraid and attribute words to their father that were never uttered.

ואי זה?
(בראשית נ:יז) "כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" ואין אנו מוצאים שצוה כלום מכל הדברים האלה, אלא לפי שהיה יודע חסידותו של יוסף ולא היה חושדו ומחזיק אותו כשופכי דמים.

The midrash continues to impress upon the reader how important peace is that even God gets involved in human affairs to promote peace. The midrash explains that people wondered when Sarah was pregnant with Yitzchak. After all both Avimelech and Pharaoh, who were notorious for having their way with the women they desired, had taken her. Abraham was older than most fathers and people had their doubts. What is astounding from the midrash is that apparently we can imagine that even Abraham harbored some doubt as to Yitzchak's paternity.

בא וראה כח השלום. שבשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך ונתעברה ביצחק, היו אומות העולם אומרים הלבן מאה שנה יולד?! אלא היא מעוברת מאבימלך או מפרעה, והיתה חשד בלבו של אברהם על אלו הדברים.

God gets involved, so to speak. We would explain it as dominant genetics with phenotype expression, but the midrash attributes it to the agency of an angel. The physical similarity between Abraham and Yitzchak is uncanny. There can be no doubt. Not in Abraham's mind, nor anyone else.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר למלאך הממונה על יצירת הוולד 'עשה כל אקונין שלו כדמות אביו כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם.'

Having transitioned from the importance of peace to the birth of Yitzchak the midrash finishes with the proof text from our parsha. There is an apparent redundancy in the opening verse of the parsha. From the statement that Yitzchak is the son of Abraham is it not obvious that Abraham begat Yitzchak? The redundancy demonstrates the intense similarity between the two. When you saw them together, explains the midrash, there was no doubt that Abraham was Yitzchak's father.

מנין?
ממה שקראו בענין (בראשית כה:יט) " וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" ממשמע שהוא אומר יצחק בן אברהם איני יודע שאברהם הוליד את יצחק?
ומה תלמוד לומר (בראשית כה:יט) "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"? שכל הרואה אברהם היה אומר בודאי שאברהם הוליד את יצחק ממה שהיה קלסתר פניהם דומין זה לזה לכך נאמר "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".

God gets involved to bring peace of mind to Abraham and by inference peace between husband and wife.

Chayei Sarah

My Musing
The first midrash Tanhuma of the past parshiot have each dealt with an aspect of prayer.
For example, last week, the midrash taught that similar to the way that God appeared to Abraham at Elonei Mamrei, that is how we should envision God in front of us when we pray. After the midrash explores the topic of prayer, it will segue into a discussion of what the Torah means by Abraham being old. (perhaps at another time we could discuss what it means to be old)
On an historical note, the "conversation" in this midrash takes place between Abba Sha'ul, a Tannaitic sage from the 4th generation and a Rabbi Yochanan. There are many Rabbi Yochanans in the Talmud. In the 4th Tannaitic generation there were two Rabbi Yochanan's , Yochanan ben Berikah and Yochanan ben Nuri. It is also possible that since Abba Shaul extended into the fifth generation that Rabbi Yochanan HaSandlar is the conversant. But if we follow the model set by the mishna in Pirkei Avot, 2:8, Abba Sha'ul is merely enriching the statement of Rabbi Yochanan ben Zakkai from the second generation of Tannaim.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת חיי שרה סימן א
(בראשית כד:א) " וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַידֹוָד בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל"
ילמדנו רבינו:
היה רוכב על חמור והגיע עונת תפלה, כיצד יעשה?
כך שנו רבותינו: היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה, ירד.

The midrash opens with a halachic question regarding what to do when you are “on the road” and it is time to pray. The halacha is to stop and alight from the animal. But what if you can’t?

ואם אינו יכול לירד, שאין דעתו מיושבת עליו מפני המעות שהן על גבי חמורו או שהוא מתירא מפני הגוים ומפני הלסטים יהא מתפלל כשהוא רוכב.

If you cannot allow yourself to get off the animal because you fear robbery or physical harm and you cannot settle down enough to pray, you may pray while riding.

אמר רבי יוחנן: זאת אומרת המתפלל צריך שתהא דעתו מיושבת עליו, ויתפלל לפני הקדוש ברוך הוא.

Rabbi Yochanan learns from this teaching that in general one should pray only when they are settled.

אבא שאול אומר: אם כיון אדם את דעתו בתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת.

Abba Sha’ul expands this thought even further with the encouragement that if you are focused in prayer your prayer will be heard (not necessarily answered). The proof text from psalms indicates that those who prepare their hearts are heard by God. But then Abba Sha’ul offers Abraham as a paradigm for this message. Interestingly enough the example is that God listened to Abraham when he went to battle for Sodom and Amorah.

שנאמר, (תהלים י:יז) "תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְדֹוָד תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ". ואין לך אדם שכיון לבו ודעתו לתפלה כאברהם אבינו, שאמר לפני הקדוש ברוך הוא, (בראשית יח:כה) "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם התחיל משבחו ואמר לו (תהלים מה:ג) "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם, הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ, עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹקִים לְעוֹלָם"

The midrash continues that when God heard Abraham argue on behalf of the inhabitants of Sodom and Amorah, He began to praise Abraham. The midrash goes on a tangent explaining that Abraham asked God what is this beauty You are praising in me?

אמר לו, אי זה היופי שלי? אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין האב לבן, מפני שהיה אדם חי מאה ומאתים שנה ולא היה מזקין. אמר אברהם רבונו של עולם, צריך אתה להפריש בין האב לבן, ובין נער לזקן שיתכבד הזקן בנער.

Abraham explains that since people do not grow old so apparently, it is hard to differentiate between the young and old, son and father etc. Abraham asks God to make a distinction. Therefore

אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך! ממך אני מתחיל. הלך ולן באותה הלילה ועמד בבקר. כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו. אמר לפניו רבונו של עולם, עשיתני דוגמא. אמר לו, (משלי טז:לא)"עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא"
(משלי כ: כט)"תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה"

God says, we will start with you! Abraham becomes the model for showing his age. Therefore the scripture says, ‘And Abraham was old”

לכך נאמר ואברהם זקן.

Va'YEIRA

My musing
Right away this midrash strikes us as stylistically different. Rather than offer a snippet of the portion it begins with the Yelamdeinu statement. This informs us that this is a chronologically early midrash.
The parsha opens with God appearing to Abraham, and this verse is referenced at the closing of the midrash, but this midrash, as I mentioned before, begins with the rabbinic teaching.
The midrash teaches us about the possible allusions for the 18 blessings of the amidah, the standing devotion, known in Talmudic literature as tefilah, prayer, and in the later jargon as shemoneh esrei, meaning 18. The midrash offers many different sources for the number 18. The midrash then segues to the special nature of the Shabbat, by venue of the different amidah, but returns to the subject of tefilah, with a powerful message. Based on the prophecy of Isaiah where he decries the value of the sacrifices (see chap 1of Isaiah for your own edification) the midrash declares that there is nothing more dear to God than prayer. And it is through prayer that man taps into God's chesed, loosely translated as magnanimous kindness.
The reader might have drawn the conclusion that the midrash is discussing so intently the idea of the shemoneh esrei because perhaps Abraham was in meditative prayer with God at the opening of the parsha. But the midrash points out to the reader that the message of the visit with God is not prayer, It is a visit of purpose- it is of bikur cholim, visiting the sick. It forms the body of an essay so to speak that the opening and closing and body paragraph are about chesed. Perhaps when we visit with God we are supposed to infuse ourselves with His essence- chesed.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא סימן א
ילמדנו רבינו: כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום?

Our teacher will teach us: How many blessings does one pray each day?
The rabbis taught: A person prays 18 blessings every day. And why 18?

כך שנו רבותינו: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה?

Rabbi Shmuel ben Nachman explains the number 18 as a reflection of the 18 times the patriarchs are mentioned as a unit in the Torah. The first is when Joseph invokes the patriarchs to obligate by oath the Israelites to take his body with them to the Promised Land when they leave Egypt. The last is when Moses is recapping that God has promised that him that he will not enter the Promised Land.

אמר רבי שמואל בר נחמן: כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובין בתורה. הראשון שבהם (בראשית נ:כד)"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" והאחרון (דברים לד:ד) "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר"

And if someone will challenge that there are 19 (mentions of the patriarchs as a unit, not blessings- more on that another time), understand that the citation is only of the first two patriarchs, not the three together, as it was being recited by the third patriarch, Jacob.

ואם יאמר לך אדם הרי הן תשע עשרה? שכך כתיב (בראשית כח:יג) "וְהִנֵּה יְדֹוָד נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר, אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" אמור לו, אין זה מן המנין שאין יעקב נמנה עמהן.

Rabbi Yochanan connects the 18 to the number of times the Torah testifies that Moses followed the command of God with regards to the construction of the Mishkan in the wilderness.

ור' יוחנן אמר כנגד שמונה עשרה צווים שבמשכן שהן בסוף ספר ואלה שמות. והן "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת מֹשֶׁה" שמונה עשרה פעמים.

Rabbi Simmon pins the 18 on the number of the vertebrae. Since the whole body is in the service of God, the whole body bends in prayer. [Of course here are by most counts 24 – 26 vertebrae- which ones was R'Simmon referring to?]]

ורבי סימון אמר, כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. שבשעה שאדם מתפלל וכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנאמר (תהלים לה:י) "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְדֹוָד מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלו"

Rabbi Simeon counts the 18 chapters of psalms that are titled mizmor that are from the beginning of the book of psalms through number 20 which has a well known verse referring to God answering in time of trouble.

ורבי שמעון אמר, כנגד מזמורים שמראש ספר תהלים עד (תהלים כ:ב) "יַעַנְךָ יְדֹוָד בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", לומר תענה בתפלתך. ולכך נאמר "יַעַנְךָ יְדֹוָד בְּיוֹם צָרָה", לכך נאמר בסוף שמונה עשרה מזמורים "יַעַנְךָ יְדֹוָד"

Rabbi Yehoshua ben Levi connects the 18 blessings to the 18 times God's name is mentioned in psalm 29 which is recited when the Torah is returned to the ark during the Shabbat morning service.

רבי יהושע בן לוי אמר, כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד (תהלים כט:א) "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַידֹוָד בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַידֹוָד כָּבוֹד וָעֹז"

The midrash makes an aside of exceptions to the rule of 18. On the major fast days in the time of the mishna the amida had 24 blessings. After which the midrash asks why on Rosh Hashanah, the New year, the amida for the musaf has nine blessings. The connection is to the 9 mentions of God in the prayer of Chanah, the mother of the prophet Samuel, which in Talmudic literature became the paradigm for silent devotional prayer.

ולמה מתפללין עשרים וארבע בתעניות?
כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קדשי הקדשים בתעניתו.
ולמה מתפללין בראש השנה תשעה ברכות?
אמר רבא בר חנינא כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה. (שמואל א, ב:א) "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר, עָלַץ לִבִּי בַּידֹוָד, רָמָה קַרְנִי בַּידֹוָד, רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי, כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶך"

The midrash returns to the topic of the shemoneh esrei. The 18 blessings recited each day are not in toto devoted to the praise of God. The first three and the last three are devoted to God. The 12 middle blessings are for human needs. Therefore, the midrash explains that the full 18 blessings are not recited on the Shabbat. The midrash offers the blessing of healing as an example. The recitation of the blessing for healing will remind the petitioner of the ill relative and diminish the enjoyment of the Shabbat. The Shabbat was given, teaches the midrash, for spiritual renewal and physical regeneration- not to induce anguish.

אתה מוצא שמונה עשרה מתפללין בכל יום, ואינן כלן לשבחו של הקדוש ברוך הוא
אלא שלש ראשונות ושלש אחרונות. ושתים עשרה ברכות כלן לצורכו של אדם. ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר. והשבת נתנה לישראל לקדושה לענג ולמנוחה ולא לצער. לכך מתפלל שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות והמנוחה באמצע.

The midrash continues to explore the unique character of Shabbat and offers the verse from Isaiah that is used in rabbinic literature to establish the idea of supreme rest and enjoyment and avoidance of work related interference.

ולפיכך אמר דוד (תהלים קיט:קסד) "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" אלו שבע ברכות שמתפללין בשבת. ואיזה? זה יום המיוחד והמנוחה שאין כיוצא בו שנאמר (שמות כ:ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁו" בכל דבר אפילו (ישעיהו נח:יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְדֹוָד מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר"

The midrash returns from its foray into the Shabbat to prayer. The lesson is that prayer is even more precious to God than the sacrifices on the time of The Temple.

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל, הוו זהירין בתפלה שאין מדה אחרת יפה הימנה, והיא גדולה מכל הקרבנות שנאמר
(ישעיהו א:יא-טו) " לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְדֹוָד שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ"

The Midrash continues to extrapolate from the above verses of Isaiah that prayer is greater than the sacrifices. So much so that the midrash states that even if a person is not worthy of having his prayers answered, God will answer his prayers.

מכלל שהיא גדולה מן הקרבנות. ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות חסד עמו כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו שכך כתיב בו (תהלים כה:י) "כָּל אָרְחוֹת יְדֹוָד חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו"
הקדמתי חסד לאמת, וצדק למשפט, שנאמר (תהלים פט:טו) " צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ"
אמר רבי שמלאי: תדע שכל דרכיו חסד, שהרי בתחלת התורה קשט את הכלה דכתיב,

God is so entwined with chesed that the Torah begins with chesed where God created Eve and ends with chesed where God buried Moses. God is also entwined in chesed that there is also chesed in the middle of the Torah-when God visits Abraham who is recovering from the surgery of the circumcision. This is the tie in to the opening verse of the parsha.

(בראשית ב:כב) "וַיִּבֶן יְדֹוָד אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" שכן בכרכי הים קורין לכלה בונה. ובסופה, קבר את המת (דברים לד:ו) "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" ובאמצעיתה בקר את החולה כיון שמל אברהם בא הוא ופמליא שלו ובקרו ממה שקראו בענין (בראשית יח:א) "וַיֵּרָא אֵלָיו יְדֹוָד בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"

Lech Lecha

Dedicated to the yahrtzeit of Dov's grandfather my father on Monday

My Musing:
The midrash seems to give us a red herring today. This selection is from the older “yelamdeinu” series. The midrash begins with a seemingly very tangential inquiry about reciting the sh’ma prayer while traveling, segueing from the opening verse quoted by the midrash from the parsha, that Avram had to get up and go from his birthplace. But the midrash quickly corrects its course and uses the tangent to broach another idea that Abraham observed all the mitzvoth even though they were not commanded yet. The midrash travels from there to the idea that Abraham was unique in his devotion to God. But what does this really have to do with getting up and traveling from his country to Israel.
He was so devoted that this midrash assigns the observance of even rabbinic commandments such as the Eiruv Tavshilin to him. The midrash closes with an advertisement for religious Zionist aliyah.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת לך לך סימן א
(בראשית יב:א ) "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"

Go (walk) from your land….
Our rabbis will teach us:
Should an Israelite take upon himself the yoke of Heaven while he is walking? Rabbi Idi and Rav Huna in the name of Rabbi Joshua and Rabbi Yosi in the name of Rav Shnuel said: It is forbidden to accept upon himself the yoke of heaven while walking. Rather he should stand in one spot, focus his heart to heaven, with fear and awe, trepidation and intensity, with the determination to concentrate on the One Name and recite the first line of the Sh’ma, followed by the ‘Blessed be the honor of His Reign forever’ formula. When he is finished with this opening to the Sh’ma, he may continue the first paragraph in whatever position he desires.

ילמדנו רבינו:
אדם מישראל, מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך?
רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה ורבי יוסי בשם ר' שמואל אמרו: אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד במקום אחד, ויכוין לבו לשמים, באימה וביראה, ברתת ובזיעה, ביחוד השם, ויקרא (דברים ו:ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְדֹוָד אֱלֹקֵינוּ יְדֹוָד אֶחָד" כל אחד ואחד בכוונת הלב. ואחר כך "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
וכשמתחיל (דברים ו:ה ) " וְאָהַבְתָּ אֵת יְדֹוָד אֱלקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" רצה מהלך, רצה עומד, רצה יושב, שכך כתיב (דברים ו:ז )"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" .

The midrash now looks to Abraham as the model for one who meticulously fulfilled the commandments and was called by the prophet Isaiah, the beloved of God.

אתה מוצא כל המדקדק על המצות שכרו מרובה. שכן מצינו באברהם שדקדק על המצות לפיכך נקרא אוהבו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (ישעיהו מא:ח) " וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי"

The midrash now relates that Abraham’s observance of the commandments extended to even rabbinic declarations such as the Eiruv Tavshilin, the ritual “mixing” of foods on the advent of a holiday where the next day will be the Shabbat and one will need to prepare for the Shabbat on the holy day.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אפילו עירובי תבשילין שמר בביתו של אברהם אבינו, שנאמר (בראשית כו:ה) " עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי"

The midrash continues with an exegetic statement challenging the source text for the above teaching. The verse talks about Abraham following the teachings [Torotai (plural)] of God. The midrash answers that there is only one Torah. The midrash solves the problem by explaining the word Torotai refers to the many commandments and their minutiae.

וכי תורות הרבה?!
והרי כבר נאמר(שמות יב:מט) "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם"
וכתיב (במדבר טו:טז) "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם"
אלא "וְתוֹרֹתָי" אלו דקדוקי מצות שדקדק אברהם.

Having established Abraham’s fidelity to God and his fealty to the fulfillment of the intricacies of the commandments, the midrash now assigns a “thought” to God. Abraham needs to be in a land which nurtures observance and study. You cannot but help be influenced by your neighbors. Abraham is told to leave the land inhabited by idolaters and go to the land that God will show him.

אמר ליה הקדוש ברוך הוא אתה מדקדק במצותי ואתה יושב עם עובדי כוכבים ומזלות, צא מביניהן- "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו'.

What a push for religious aliyah:-)

Noah

My Musing

I must admit my ignorance this week. I chose this week's selection because it has a signature opening by Rabbi Tanhuma himself! However, it is limited to one verse from proverbs and a short insight towards the end of the selection. The midrash continues with a statement by Rabbi Yehudah Halevi. In some midrashim a Rabbi Yehudah Halevi the son of Shalom appears but I do not know of any Talmudic personality named Rabbi Yehudah Halevi (although the name Rabbi Yehudah Halevi (not the son of Shalom) is very well known in the high middle ages in Spain).

The midrash looks at the impact a person has on this worlld when they leave it. Part of the exegesis is the understanding of the word toldot- which usually is understood as generations.

Judaism focuses on the present and the future. We must take care of the world to leave it for the next generation. We cannot waste the world we must leave it better than we found it.

מדרש תנחומא(ורשא) פרשת נח סימן ב
(בראשית פרק ו:ט ) "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ"

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ"

The midrash opens with a signature statement by Rabbi Tanhuma himself! However, it is only one possuk from proverbs. The fruit of the righteous is the tree of life, and he that aquires souls is wise.

כך פתח רבי תנחומא בר אבא ואמר: (משלי יא:ל) "פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם"

Rabbi Yehudah segues from the passuk and explains that a person who dies childless leaves the world in pain and cries. The Holy One, blessed is He, inquires and comforts the soul with the idea that a person can leave fruit that is more precious than children.

אמר רבי יהודה הלוי 'בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא 'למה אתה בוכה?, מפני שלא עמדת פרי בעולם הזה?
יש לך פרי יפה מן הבנים.
אמר לפניו 'רבונו של עולם, אי זה פרי שהעמדתי?'
אמר לו הקדוש ברוך הוא, 'התורה שכתוב בה "פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים".
בנים אינו אומר אלא "פְּרִי צַדִּיק" וכן תולדותיו של אדם אלו מעשיו הטובים.
וכן הוא אומר "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים".

Based on the verse from proverbs the midrash demonstrates that the fruit left to the world is not children but your good deeds. The discussion continues with another bent from Rabbi Abahu. God provides for the later generations in the merit of those who came before. But not in the reverse?

אמר רבי אבהו, מצינו שהקדוש ברוך הוא עושה לאחרונים בזכות הראשונים.
ומנין שאין לראשונים בזכות האחרונים?
שנאמר (בראשית ו:ח) " וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְדֹוָד", ובאיזה זכות? בזכות תולדותיו שנאמר "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ".

The midrash learns from Noah that it only works forward and not backward. Why did God find favor in Noah- because of what he was going to produce in later generations.

ולוקח נפשות חכם זה הזן ומפרנס העני, כך דרש רבי תנחומא.

The midrash returns to Rabbi Tanhuma who explains the end of the verse from Proverbs as referring to one who provides for the poor. The midrash sort of comes to a close with the statement of the rabbis that Noah did not die until he witnessed the repopulation of the world.

אמרו רבותינו לא מת נח עד שראה העולם בישובו ועד שראה שבעים אומות יוצאים מחלציו ומשם לא נזכר אלא צדקו.

The midrash now picks up on an alternate interpretation of the verse from Proverbs teaching that it refers to Noah who provided for the animals.The question is – what did he feed them? Rabbi Akiva opines that the animals all ate the same thing. The Rabbis argue that each animal had a specific feed and time.

"וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם" זה נח שזן ומפרנס את הבהמה ומה היה מאכילן?
אמר רבי עקיבא, דבילה היו כולן אוכלין כמו שכתוב (בראשית ו:כא)"וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה"
ורבותינו אמרו לא, אלא כל אחד ואחד מכל מין ומין האכילם מה שלמד: הגמל תבן, והחמור שעורים, וכן כולם מה שלמד היה אוכל. הוי וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם".
יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחד ביום, ויש בשתים, ויש בשלש, ויש בשליש הלילה, ויש באמצעו, ויש בקרות הגבר.
אמרו רבותינו: י"ב חדש בתבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו הרי "וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם".

Which leaves the rabbis to conclude that for the 12 months that Noah was in the ark, he did not sleep because he was always occupied with feeding the animals.

Breishit

My Musing
Again as it is a short week, I will only be exploring a piece of the first midrash for Breishit.
The holiday season culminates with Simchat Torah, the festival of rejoicing with the law. As we finish the book of Dvarim with reading the portion of V'zot Habracha, we immediately return to the very beginning of Genesis, reading the first chapter of Breishit.
The opening midrash brings us to a very popular teaching; that the world was created only after the Torah existed. As you work through this week's selection, think about how you personally see this idea developed in the selection.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בראשית סימן א
(בראשית א:א) "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים"
זה שאמר הכתוב (משלי ג:יט)"יְדֹוָד בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה"
וכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו נתיעץ בתורה וברא את העולם, שנאמר (משלי ח:יד)
" לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה"

The midrash opens its lesson with a verse from Proverbs that explains God having established the land with wisdom and the heavens with insight. The midrash extends the idea of this verse to teach that God “took advice” from the Torah as He created the world.

והתורה במה היתה כתובה?
על גבי אש לבנה באש שחורה, שנאמר (שיר השירים ה:יא) " רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב". מהו קוצותיו תלתלים? על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.

The midrash logically proceeds to inquire how the Torah was written if it is the source of advice for God to build the word. The midrash explains that the Torah was written in white fire on black fire. And on each point are many points of Jewish law. And since each letter is so integral to the whole any mistake or transcription error can destroy the world.

כיצד?
כתוב בה (ויקרא כב:לב) " וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְדֹוָד מְקַדִּשְׁכֶם"
אם אתה עושה חי"ת ה"א אתה מחריב את העולם.
(תהלים קנ:ו) "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ"
אם אתה עושה ה"א חי"ת אתה מחריב את העולם.
וכן (דברים ו:ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְדֹוָד אֱלקֵינוּ יְדֹוָד אֶחָד"
אם אתה עושה דל"ת רי"ש אתה מחריב את העולם שנאמר (שמות לד:יד) " כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְדֹוָד קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא"
(ירמיהו ה:יב) "כִּחֲשׁוּ בַּידֹוָד וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא וְלֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה"
אם אתה עושה בית כ"ף תחריב את העולם
(שמואל א, ב:ב) "אֵין קָדוֹשׁ כַּידֹוָד כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ"
אם אתה עושה כ"ף בי"ת תחריב את העולם

Having given a number of examples how a simple error in leaving off a point of a letter can change the meaning of an essential word, the midrash explains that transposing a word is even more grievous.

ואם אות אחת כך כל שכן התיבה כולה. לכך נאמר "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים". לפיכך דוד מקלס ואומר (תהלים קיט:צו) "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" ואומר (איוב יא:ט) " אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם"
והיא היתה אומנת לכל מעשה בראשית. שנאמר, (משלי ח:ל) " וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת" אל תקרי אמון אלא אומן.
ובה נטה שמים ויסד ארץ שנאמר (ירמיהו לג:כה) " כֹּה אָמַר יְדֹוָד אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי"

The midrash further expands this idea of Creation being dependent on the Torah. It s with the Torah that God sealed the Atlantic Ocean preventing it from overtaking the world and God also sealed the great depths that threaten to envelop the world.

ובה חתם ים אוקיינוס שלא יצא וישטף את העולם שנאמר (ירמיהו ה:כב) " הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם יְדֹוָד אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ"
ובה חתם את התהום שלא יציף את העולם שנאמר (משלי ח:כז) "בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם"

God also used the Torah to grant continued existence to the sun and moon. Clearly the midrash expounds God created the world with the Torah in mind.

ובה ברא חמה ולבנה שנאמר (ירמיהו לא:לד) " כֹּה אָמַר יְדֹוָד נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְדֹוָד צְבָאוֹת שְׁמוֹ"

And therefore the Torah was given to Israel to be continuously occupied with Torah; because it is on account of those who steadfastly guard/observe the Torah that the world exists.

הא למדת שהעולם לא נתיסד אלא על התורה. והקדוש ברוך הוא נתנה לישראל שיתעסקו בה ובמצותיה יומם ולילה שנאמר (יהושע א:ח) "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל"
ואומר (תהלים א:ב-ג) " כִּי אִם בְּתוֹרַת יְדֹוָד חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ"
שבשביל שומרי התורה העולם עומד שכן אמרה חנה (שמואל א,ב:ח) " מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַידֹוָד מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל"
ומי הם מצוקי ארץ? אלו שומרי התורה, שבזכותם הושתת התורה, שנאמר " וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל"

The midrash now includes a lesson from Riehs Lakish. Commenting on the anomalous letter “hey” appended to the sixth day in the list of days of creation, Reish Lakish posits that the “hey” denotes a conditional phrase. The “hey” also hints to a numerical link. For Reish Lakish the five hint to the five books, the Torah.

ותניא אמר רבי שמעון בן לקיש, למה נאמר במעשה בראשית "יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום
רביעי, יום חמישי, יום הששי"?
ה"א יתירה למה?
שהרי בכולן לא נאמר אלא יום אחד, יום שני, וכן לכולם מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם 'אם ישראל מקבלים התורה שיש בה ה' ספרים מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו'.

The “hey” implies a condition. The World was created in order for the Israelites to receive the Torah and if not then the world will return to it’s previous chaotic state.

Chol HaMoed Succot

In Honor of Succot

This week, due to the chol hamoed reading we will not have a selection from the parsha- which would be v’zot habracha.

But I leave you with the concluding lines of a midrash Tanhuma from within the portion of Pinchas in the book of Bemidbar (Numbers)

The midrash is discussing what does it mean when God asks something of you, as is the nature of commandments. The midrash brings a few examples. The midrash also asks by way of implied argument, can the same demand be made of God? Will God do what he promised? The theme of the midrash is God only asks of us to do what we can. The answer to the question is that God demands of Himself only that which He can do as well. But for the Omnipotent, what is out of bounds?
The connection is the closing prooftext of the midrash, that of the command to take the four species of the festival of Succot.

מדרש תנחומא )ורשא( פרשת פינחס סימן יד
כשבקש מהן לא בקש אלא כפי כחם שנאמר (ויקרא כג:מ)"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים"

When God asks of us he only asks that which is within our ability. The prooftext for this is the commandment to take the four species on Succot: Etrog (citron), Lulav (Date brach), hadas (myrtle), and arava (willow). There are a few midrashim that comment that the commandment is specifically one etrog, one lulav, three willow and exactly two aravot. No less and no more. This is what God asks of us.

וכשהוא נותן לפי כחו שנאמר (ישעיהו מא:יט) " אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו"וכתיב (ישעיהו נה:יג) "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ <תחת> וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַידֹוָד לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת"

And when God gives us, or fulfills his end of the deal, He also gives within his strength. The prophecies of Isaiah denote a time where God will bring trees to grow in the wilderness, and fir trees will grow in place of the nettles.

Ha'Azinu

My Musing
This week’s midrash selection is a fabulous way to comment on Yom Kippur and on the parsha. While the midrash begins with raising an eyebrow over Moshe’s audacity to call the heaven and earth as witness to Israel’s covenant before he takes leave of them, the end of the midrash picks up after a difficult segue to give us perhaps the earliest or one of the earliest sources for giving tzeakah for the elevation of the souls of our departed relatives on Yom Kippur.
The language is difficult- the midrash seems to imply that it is a given that we can redeem ourselves. The novel idea offered in the reading of the verse offered is that we can effect change for the deceased. We can raise their souls as the hunter shoots his arrow up. [Maybe I will write more on the zodiac at a later time]

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת האזינו סימן א

The midrash begins with the opening verse of the parsha. Moshe calls upon the heaven and earth to bear witness for what he is saying. The midrash praises Moshe for being able to be so bold, akin toa king commanding his servants to listen to him.

(דברים לב:א) "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה"-אשרי ילוד אשה שאומר למלאכת השמים כמלך שאומר לעבדיו 'האזינו ושמעו לדברי', כך הוא אומר לשמים וארץ 'שתקו עד שתכלה כל דברי'.

The midrash begins another comment on the appointing of the heaven and earth as eternal witnesses. But rather than view the assignment as a negative, the verse is quoted from Jeremiah as a prophecy guaranteeing the eternity of the Israelite nation.

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם"
זה שאמר הכתוב (ירמיהו לא:לו)"כֹּה אָמַר יְדֹוָד אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם יְדֹוָד"

The prophet recalls God’s promise that only if the heavens could be measured or the underground be explored would God be able to consider eradicating Israel. In other words it is an impossibility.
The midrash continues with the equation that since Israel is eternal so must be the witnesses to the agreement etched out by Moshe. But as in the Torah penal system, the witnesses are required to be at the forefront of the punishment. Therefore the heaven and earth will be at the fore of the punishment when Israel neglects to follow the agreement etched out, namely the Torah.

לפי שהם קיימים לעולם וישראל קיימים לעולם, לכך הזמינם לעדות שיקיימו ישראל התורה והמצות. ואם חס ושלום יבטלום יד העדים תהיה בם בראשונה להמיתם.

What would be the punishment meted out by the heaven and earth? The rain would stop as forecast (pun intended) by the second paragraph of the shma.

כתיב (דברים יא:יז) "וְחָרָה אַף יְדֹוָד בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְדֹוָד נֹתֵן לָכֶם"
לכך הזמינם לעדות כשיקיימו ישראל התורה והמצות ואם חס ושלום ימאנו יד העדים תהיה בם בראשונה, שנאמר (דברים לא:כח)"הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ"

Here, the midrash begins a tangent. It references a p’sikta, which is a very old midrash collection, however, I cannot find it in the pesikta that is extant. The excerpt relates man to the 12 stages of the zodiac- the connection being the heaven and the zodiac. At birth man is pure as represented by the goat (capricorn), which is soft and continues building the analogies to the scales (libra) which is the model for judgment of our deeds, both good and wrong. If one does not repair their deeds they are equated with a scorpion (scorpio). If one repents then he is shot like the arrow of the archer (sagittarius). Then the midrash hits us with a non-sequitur stating that this is the reason we mention the departed on Shabbat, so they do not return to gehinom?!

ולכך העמידם לעדות דאיתא בפסיקתא:
אדם נמשל לשנים עשר מזלות. בתחלה כשנולד נדמה כטלה שהוא רך, ומתגבר כשור כשגדל. ונעשה תאומים, כלומר שלם וגדל בו יצר הרע. ותחלתו חלש כסרטן ואחר כך כשנתגדל נתגבר כאריה, ואם חוטא נעשה כבתולה. ואם מוסיף עונות, שוקלים אותו במאזנים. ואם יעמוד במרדו, מורידין אותו לשאול תחתית, שאול וגיהנם כעקרב המוטל לארץ ולשיחין. ואם ישוב זורקין אותו לחוץ כמורה החץ בקשת. לכך רגילין להזכיר המתים בשבת שלא ישובו לגיהנם.

Here the midrash develops another tangent. Since it has stated that we can have an effect on the deceased, mentioning them on Shabbat (I assume this is referencing the custom of reciting the kel maleh on the Shabbat before a yahrtzeit), the midrash cites another source that establishes the potential for our effect on the souls of the departed. The tzedakah (I do not like to use the improper translation charity) we give on Yom Kippur has an effect on the souls of the departed. There is atonement for the deceased through our actions. This, to my knowledge is the earliest source for giving tzedakah before the yizkor service on Yom Kippur.

שכן איתא בתורת כהנים:
(דברים כא:ח) "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְדֹוָד וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם"
"כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" - אלו החיים, "אֲשֶׁר פָּדִיתָ" אלו המתים. מכאן שהחיים פודין את המתים. לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכפורים ולפסוק עליהם צדקה. שכן שנינו בתורת כהנים 'יכול משמתו לא יועיל להם הצדקה, תלמוד לומר "אֲשֶׁר פָּדִיתָ"'.

The midrash returns to its discussion of the zodiac. By giving tzedakah on behalf of the deceased their souls are raised like the archer’s arrow(sagittarius). Then the soul returns to its pristine state of being like the goat, and the soul is purified as if immersed by the water carrier’s bucket (aquarius) and is free to enjoy the spiritual bounty like a fish (pisces) in the water. Then the soul can partake of the Tree of Life that now sits at the border of the righteous. The soul then partakes of the table of the righteous and lives forever.

מכאן כשפוסקין צדקה בשבילם מוציאין ומעלין אותן כחץ מן הקשת.
מיד נעשה רך ונקי כגדי ומטהרין אותו כשעה שנולד, ומזין עליו מים טהורין מדלי, וגדל ברוב הנאה כדג הנהנה במים. כך הוא טובל בכל שעה בנהרי אפרסמון, ובחלב, ובשמן, בדבש. ואוכל מעץ החיים תמיד הנטוע במחיצת הצדיקים. וגופו נוטה על כל שלחן של צדיק וצדיק וחי לעולם.
עד כאן חדש הוא, מכאן ואילך מן הישן.

Vayelech

My Musing
I must once again apologize for only posting the first part of the midrash tanhuma this week. With Rosh Hashanah, selichos etc … But it perhaps leads us to an interesting understanding.

What makes the Jews special?
This question has two main answers. Is it nature or nurture? Rabbi Judah Halevi in the middle ages was of the opinion that it was nature. However, the midrash may offer the alternate, namely nurture, when the Torah is our source of nutrition. But it might be a little of each. After all we were chosen to receive the Torah. Melding the two approaches we can find that Jews are special in that they merited receiving the Torah but they only retain that special identity if they follow the Torah.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וילך סימן ב

(דברים לא:א) "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"
"אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" זה שאמר הכתוב (משלי כב:כ) "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ <שלשום> שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת"
"מוֹעֵצֹת" עולה בגימטרי-ה תר"ו(606) ושבע מצות שנצטוו לבני נח תרי"ג (613). וכן הוא אומר (ישעיהו ה:א) "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן"
"כֶּרֶם" זו ישראל, שנאמר (ישעיהו כז:ב) "בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ"

The midrash reacts to the quote from the parsha with a citation from proverbs, mishlei. The verse according to Rashi refers to the entire Tanach, Torah, Neviim, and Ketuvim. The metzudat David comments that the wisdom is referring to the Torah, which is the book of instruction. Either way the implication is that the Torah is a book of wise instruction. The midrash uses gematria to buttress its message that the verse from mishlei is referring to the Torah in its 613 commandments.

(ישעיהו ה:ב) "וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים "
"וַיְעַזְּקֵהוּ" באברהם, שהשלכתי הפסולת ממנו כגון ישמעאל. "וַיְסַקְּלֵהו"ּ ביצחק שיצא ממנו עשו. "וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק" הוא יעקב שכל הנטיעות שיצאו ממנו היו טובות ונחמדות כשורק, זה שכולו טוב וזה כלו זרע אמת. שורק עולה בגימטריא תר"ו ושבע מצות של בני נח הרי תרי"ג.

The midrash then introduces another passuk, from Isaiah. This verse, explains Radak, explores a relationship between Israel, the vine, and God. Almost tangentially the midrash inserts another passuk from Isaiah that it explains is referring to the “evolution” of the patriarchs leading to Jacob who had all 12 sons dedicated to the nation and God of Israel. The midrash uses a gematria of the 613 calculation to again shore up its point.

כתיב (משלי ג:יט) " יְדֹוָד בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה" ואין חכמה אלא תורה .
ומה שמה? אמון, שנאמר (משלי ח:ל) " וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת". ולא נקראת 'תורה' עד שנתנה בסיני. ועל מנין המצות נקראת תורה, כי המצות של תורה הן תרי"ג. תורה עולה בגימטריא תרי"א (611) והשנים שנפחתו מן תרי"ג (613) אלו שנים שנתנו מפי הגבורה. וזהו שאמר הכתוב (תהלים סב:יב) " אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹקִים"
וזהו (דברים לג:ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"
כמנין "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" והשנים צוה הקדוש ברוך הוא כמו שפרשתי בפרשת 'וישמע יתרו'.

The midrash, using the gematria, transitions to a variation on the question of which statements of the Decalogue were actually heard by the Israelites at Sinai. Despite the variation the conclusion remains that the Israelites heard two commandments (statements) at Sinai directly from the source and the rest were through Moses.

והיא " מוֹרָשָׁה" לבני יעקב ולא לעובדי עובדי גלולים. שנאמר (תהלים קמז:יט-כ) " מַגִּיד <דברו> דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ- יָהּ"

The midrash concludes this section with an extension of the proof text for the above gematria. The extension with the appended verse used to clarify the supposition, leads the reader to see the unique status of the Jewish people is that they were chosen to receive the Torah and that makes them special.

Nitzavim

My Musing
Dedicated this week to the refuah shleima of Dov’s a”h grandmother.
I must first apologize for only posting the first part of the midrash tanhuma this week. It has been rather busy. But it is this first part that spoke to me this week.

This week I gave my talk about polytheism to our 6th graders. I wanted to help them appreciate how radical the idea of monotheism as practiced by Judaism really was when it came onto the world scene. Many people casually use the term monotheistic to describe Judaism but I think it misses the point. The monotheism of Judaism is so radical because it dictates that not only is there only one God in this world, this one God controls everything. The Talmud (B. Berachot 60a) posits that we bless God for the good and the bad. As I explained to the 6th graders we make a blessing when one dies with God’s name. That is the unique contribution of Judaism to the world; One God in control of everything. As Job later accepted, when bad things happen it is unfathomable but it is all by the hand of God. As the Talmud teaches in Makot, a tzadik lives by his faith.

As we approach Rosh Hashanah I believe that we need to be cognizant of this contribution Judaism gave to the world and to us. We need to understand that our existence is contingent on God and His playing by the rules. Not some cosmic random event.

This week’s selection deals with the concept of why the Jews are still here when other nations have sinned and have disappeared. The term used in the midrash is “tekuma”, revival or re-establishment. How many times have the Jewish people been on the verge of annihilation and yet experience a tekumah? This is a divine promise.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נצבים סימן א

The midrash comments on the opening phrase of the parsha, Moshe addressing the Israelites saying that they are all standing. The midrash cites the verse from Proverbs that declares the evil doers to be upturned and the righteous to remain standing.

(דברים פרק כט:ט) "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹקֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל "
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם", זה שאמר הכתוב (משלי יב:ז) "הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד"

The midrash continues with an analysis that the Holy One Blessed be He looks at the actions of the evil doers and they have no hope to be revived. The midrash recalls the destruction of the generation of the flood and tower, the annihilation of Sdom the destruction of Egypt as they pursued the Israelites one last time, and th downfall of the Babylonian empire.

כל זמן שהקדוש ברוך הוא מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה:
הפך במעשיהם של דור המבול; לא היתה להם תקומה. שנאמר(בראשית ז:כג) "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה:
הפך במעשיהם של אנשי סדום ולא היתה בהן תקומה. שנאמר (בראשית יט:כה) " וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה"
הפך במעשיהם של מצרים ולא היתה להן תקומה. שנאמר (שמות יד:כח) "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד"
הפך במעשה של בבל ולא היתה לה תקומה. שנאמר (ישעיהו יד:כב) "וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם יְדֹוָד צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם יְדֹוָד"
ועל כולם אמר דוד (תהלים לו:יג) " שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם"
אבל ישראל נופלין ועומדין.
וכן הוא אומר (מיכה ז:ח) " אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְדֹוָד אוֹר לִי" (מלאכי ג:ו) " כִּי אֲנִי יְדֹוָד לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם"

The midrash concludes this list of eveil doers who have been vanquished by God and will not return with a promise to the Jews that they will not be destroyed. The midrash then continues with the statement of Rabbi Chanina who explains that as many as half the Israelite nation may fall but the nation as a whole will never cease to exist.

אמר רבי חנינא בר פפא אמר הקדוש ברוך הוא: מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה אבל אתם בני יעקב לא כליתם שנאמר (דברים לב:כג)" אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם"חצי כלין והן אינן כלים. וכך אמרה כנסת ישראל (איכה ג:יב) "דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ"
משל למה הדבר דומה?
לגבור שהעמיד את הקורה והיה זורק בו את החצים, חציו כלין והקורה במקומה עומדת. אף ישראל כל זמן שהיסורים באין עליהן היסורין כלין והם במקומן עומדין ואינן כלין. לכך נאמר (משלי יב: ז)
"הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד"
אמר חזקיה בנו של רבי חייא למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות?

This section of “consolation”, according to Hizkiah, is placed at this juncture to soothe the worries of the Israelites as they heard the curses for malfeasance to the commandments in the Land of Israel.

לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתים, שנאמר, בפרשה זו חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים, מיד הוריקו פניהם ואמרו 'מי יכול לעמוד באלו?' מיד קרא אותן משה והיה מפייסן.
מה כתיב למעלה מן הענין
(דברים כט:א-ב) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְדֹוָד לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם.
(דברים כט:ו) " וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם"
ואתם לא שמעתם בקולי ואמרתם לפני דברים שאתם חייבין עליהם כלייה ולא עשיתי אתכם כלייה שנאמר (תהלים קו:ז) " אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" ולא עוד אלא שאמרתם לעגל (שמות לב:ד) " וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
ואם תאמר מפני מה העכו"ם נתחייבו כלייה ואנו קיימין?
לפי שבשעה שבאו עליהן יסורין מבעטים בהן ואינם מזכירין שמו של הקב"ה שנאמר (תהלים עט:ו) "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאו"
אבל ישראל כשהיסורין באין עליהן הן נכנעין ומתפללין שנאמר (תהלים קטז:יג) "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְדֹוָד אֶקְרָא" (תהלים קטז:ד) " וּבְשֵׁם יְדֹוָד אֶקְרָא אָנָּה יְדֹוָד מַלְּטָה נַפְשִׁי"
לפיכך אמר להם הקב"ה אף על פי שקללות הללו באות עליכם הן מעמידות אתכם, וכן הוא אומר (דברים ח:טז) " הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ", וכך אמר להם משה לישראל אף על פי שהיסורין הללו באין עליכם יש לכם עמידה לכך נאמר "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם"

Here the midrash infers an even more radical idea that our survival is in fact helped by these travails and struggles. So much so that when you experience trouble it is the first step in the fulfillment of the promise that the Jews will never be forsaken.

Ki Tavo

My Musing
This week’s tanhuma will be also dedicated to the refuah shleima of Dov’s grandmother, my mom, פייגע רייכל בת רודל
Why do we pray three times a day? The classic answer is from the Talmud in berachot. Either tefilah- the standing devotion- amidah- shemoneh esrei- was instituted in response to the loss of the daily and festival sacrifices or it was designed to follow the lead of the patriarchs. Heres another radical idea and it is tied to the bikurim confessional. Just as there are three levels of devotional in the true worship of the Almighty, there are three opportunities to connect with The Holy One Blessed be He.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תבא סימן א
(דברים פרק כו:טז) "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"

This week’s midrash begins with a quote from the parsha which declares that day at the end of Moshe’s life was a day that God commanded the Israelites to follow laws and statutes. The previous section is the confessional recited for the first fruits offering, the bikurim. The verse introduced to produce comment on the citation from the parsha indicates three levels of worship- bowing, prostration, and blessing.

"הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת"
זה שאמר הכתוב (תהלים צה:ו) "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְדֹוָד עֹשֵׂנוּ"
והלא כריעה בכלל השתחויה, והשתחויה בכלל כריעה?
ומה תלמוד לומר "נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה"?

In exegetical manner the midrash points out two anomalies with the words: The act of prostration includes bowing and bowing includes prostration. And what is the connection with blessing?

אלא צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק.
עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות. שכך כתיב (תהלים קמא:ב) "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב"

The midrash explains that when Moshe foresaw the destruction of the Temple and the bikurim offering would cease to be offered, he established that the Bnai Israel will pray three times a day, since prayer- the standing devotion (Amidah) is more dear to the Lord than all good deeds and sacrifices.

ומשה רבינו אף על פי שעשה כל מעשים טובים, כיון שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ התפלל ואמר (דברים ג:כה) "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן"

The midrash, though, also implies that prayer has a limit. Although Moshe was entirely good deeds, he was powerless to ameliorate the decree that he would not enter Israel. The midrash builds on the timing of the denial of Moshe’s plea to demonstrate that this was the day that Moshe gave his charge to the Israelites.

ואמר לו הקדוש ברוך הוא (דברים ג:כו-כז) "וַיִּתְעַבֵּר יְדֹוָד בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלַי, 'רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה'"
לכך נאמר "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת". מה כתיב למעלה מן הענין (דברים כו:טו)
"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש"ׁ

The midrash now departs on a tangent from the previous discussion but addresses a unique quality of the bikurim ritual. The midrash draws an analogy from the normal mode of approaching a king with a request that might or might not be granted to the bikurim ceremony.

אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות. אדם יש לו עסק אצל מלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך. כיון שהגיע אצל המלך ספק עושה שאלתו ספק לא עשה, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אלא יורד אדם לתוך שדהו ראה אשכול שביכר, תאנה שביכרה,רמון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים. ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל. שנאמר "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה וגו'". ולא עוד, אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה שכתוב אחריו "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת".

The unique quality of the bikurim ritual is a reflection of the unique quality of the Israelites. Not only does the farmer bare his soul and ask for his own benefit but also for his nation and the land.

אמר רבי שמעון בן לקיש: יצתה בת קול ואמרה לו 'תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה כאדם שהוא נותן פרי חדש לחברו, ואומר לו, יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה האחרת.
אמר רבי חייא בר אבא: 'כמה מתחטאין עושי מצות לפני הקדוש ברוך הוא שהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיקים מבטלין אותה שנאמר (קהלת ח:ד-ה) " בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה. שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם"
מי הוא? "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" ממחה על ידו של הקדוש ברוך הוא. וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב, כג:ג)" אָמַר אֱלקֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלקִים"

Now the mishna returns to its original question about the uniqueness of this day-

מהו "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ"?
וכי עד עכשיו לא צוה הקדוש ברוך הוא את ישראל?! והלא אותה שנה שנת ארבעים היתה, שנאמר(דברים א:ג) " וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֹתוֹ אֲלֵהֶם"

Is this really about choosing one day at the end of his career?

ומה תלמוד לומר "הַיּוֹם הַזֶּה"?
אלא כך אמר משה לישראל: בכל יום יהא התורה חביבה עליכם כאלו היום הזה קבלתם אותה מהר סיני. וכן הוא אומר במקום אחר(דברים ד: ט-י) "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיך. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר יְדֹוָד אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיך" כתיב בתריה " יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְדֹוָד "

The Torah should be as dear, fresh and unique to you as when you got it. And the mishna makes two suggestions for the making the Torah fresh. Act like the Torah is your passion and it will be as if you received the Torah. How does one accomplish this?

"אֶת הַחֻקִּים" - אלו המדרשות, "וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים" - אלו הדינין.
דבר אחר, "אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים" לרבות קלים וחמורים, גזירות שוות ודקדוקי סופרים. "וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם"
אמר רבי יוחנן כל העושה מצוה לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו היא נתונה מהר סיני שנאמר, "וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם". ומה תלמוד לומר "ועשיתם אותם" אלא כל המקיים את התורה ועשה אותה לאמתו כאילו הוא תקנה ונתנה מהר סיני.

Rabbi Yochanan is quoted to offer an answer. By fulfilling the commandments one demonstrates their devotion to the Torah and I remains fresh. And now the midrash will return to the idea of three times daily prayer that seems to have been instituted in recognition of what was destined to happen.

ועוד אמר רבי יוחנן כל העושה תורה לאמתה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא עשה את עצמו. שנאמר, (דברים ד:יד) "וְאֹתִי צִוָּה יְדֹוָד בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה"
'לעשות אותם' לא נאמר, אלא 'לעשותכם אותם' מכאן שמעלין עליו כאלו הוא עשה וברא את עצמו.בכל לבבך הרי הכתוב מזהיר את ישראל ואומר להם בשעה שאתם מתפללים לפני הקב"ה לא יהיה לכם שתי לבבות אחד לפני הקב"ה ואחד לדבר אחר.

The midrash finishes with an admonition in the guise of a prescription for success. Don’t have two hearts when you pray- in other words stay focused.