My Musing
This week’s tanhuma will be also dedicated to the refuah shleima of Dov’s grandmother, my mom, פייגע רייכל בת רודל
Why do we pray three times a day? The classic answer is from the Talmud in berachot. Either tefilah- the standing devotion- amidah- shemoneh esrei- was instituted in response to the loss of the daily and festival sacrifices or it was designed to follow the lead of the patriarchs. Heres another radical idea and it is tied to the bikurim confessional. Just as there are three levels of devotional in the true worship of the Almighty, there are three opportunities to connect with The Holy One Blessed be He.
This week’s tanhuma will be also dedicated to the refuah shleima of Dov’s grandmother, my mom, פייגע רייכל בת רודל
Why do we pray three times a day? The classic answer is from the Talmud in berachot. Either tefilah- the standing devotion- amidah- shemoneh esrei- was instituted in response to the loss of the daily and festival sacrifices or it was designed to follow the lead of the patriarchs. Heres another radical idea and it is tied to the bikurim confessional. Just as there are three levels of devotional in the true worship of the Almighty, there are three opportunities to connect with The Holy One Blessed be He.
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תבא סימן א
(דברים פרק כו:טז) "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"
(דברים פרק כו:טז) "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"
This week’s midrash begins with a quote from the parsha which declares that day at the end of Moshe’s life was a day that God commanded the Israelites to follow laws and statutes. The previous section is the confessional recited for the first fruits offering, the bikurim. The verse introduced to produce comment on the citation from the parsha indicates three levels of worship- bowing, prostration, and blessing.
"הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת"
זה שאמר הכתוב (תהלים צה:ו) "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְדֹוָד עֹשֵׂנוּ"
והלא כריעה בכלל השתחויה, והשתחויה בכלל כריעה?
ומה תלמוד לומר "נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה"?
זה שאמר הכתוב (תהלים צה:ו) "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְדֹוָד עֹשֵׂנוּ"
והלא כריעה בכלל השתחויה, והשתחויה בכלל כריעה?
ומה תלמוד לומר "נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה"?
In exegetical manner the midrash points out two anomalies with the words: The act of prostration includes bowing and bowing includes prostration. And what is the connection with blessing?
אלא צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק.
עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות. שכך כתיב (תהלים קמא:ב) "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב"
עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות. שכך כתיב (תהלים קמא:ב) "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב"
The midrash explains that when Moshe foresaw the destruction of the Temple and the bikurim offering would cease to be offered, he established that the Bnai Israel will pray three times a day, since prayer- the standing devotion (Amidah) is more dear to the Lord than all good deeds and sacrifices.
ומשה רבינו אף על פי שעשה כל מעשים טובים, כיון שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ התפלל ואמר (דברים ג:כה) "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן"
The midrash, though, also implies that prayer has a limit. Although Moshe was entirely good deeds, he was powerless to ameliorate the decree that he would not enter Israel. The midrash builds on the timing of the denial of Moshe’s plea to demonstrate that this was the day that Moshe gave his charge to the Israelites.
ואמר לו הקדוש ברוך הוא (דברים ג:כו-כז) "וַיִּתְעַבֵּר יְדֹוָד בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלַי, 'רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה'"
לכך נאמר "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת". מה כתיב למעלה מן הענין (דברים כו:טו)
"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש"ׁ
לכך נאמר "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת". מה כתיב למעלה מן הענין (דברים כו:טו)
"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש"ׁ
The midrash now departs on a tangent from the previous discussion but addresses a unique quality of the bikurim ritual. The midrash draws an analogy from the normal mode of approaching a king with a request that might or might not be granted to the bikurim ceremony.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות. אדם יש לו עסק אצל מלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך. כיון שהגיע אצל המלך ספק עושה שאלתו ספק לא עשה, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אלא יורד אדם לתוך שדהו ראה אשכול שביכר, תאנה שביכרה,רמון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים. ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל. שנאמר "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה וגו'". ולא עוד, אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה שכתוב אחריו "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת".
The unique quality of the bikurim ritual is a reflection of the unique quality of the Israelites. Not only does the farmer bare his soul and ask for his own benefit but also for his nation and the land.
אמר רבי שמעון בן לקיש: יצתה בת קול ואמרה לו 'תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה כאדם שהוא נותן פרי חדש לחברו, ואומר לו, יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה האחרת.
אמר רבי חייא בר אבא: 'כמה מתחטאין עושי מצות לפני הקדוש ברוך הוא שהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיקים מבטלין אותה שנאמר (קהלת ח:ד-ה) " בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה. שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם"
מי הוא? "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" ממחה על ידו של הקדוש ברוך הוא. וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב, כג:ג)" אָמַר אֱלקֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלקִים"
Now the mishna returns to its original question about the uniqueness of this day-
מהו "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ"?
וכי עד עכשיו לא צוה הקדוש ברוך הוא את ישראל?! והלא אותה שנה שנת ארבעים היתה, שנאמר(דברים א:ג) " וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֹתוֹ אֲלֵהֶם"
Is this really about choosing one day at the end of his career?
ומה תלמוד לומר "הַיּוֹם הַזֶּה"?
אלא כך אמר משה לישראל: בכל יום יהא התורה חביבה עליכם כאלו היום הזה קבלתם אותה מהר סיני. וכן הוא אומר במקום אחר(דברים ד: ט-י) "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיך. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר יְדֹוָד אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיך" כתיב בתריה " יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְדֹוָד "
אלא כך אמר משה לישראל: בכל יום יהא התורה חביבה עליכם כאלו היום הזה קבלתם אותה מהר סיני. וכן הוא אומר במקום אחר(דברים ד: ט-י) "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיך. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר יְדֹוָד אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיך" כתיב בתריה " יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְדֹוָד "
The Torah should be as dear, fresh and unique to you as when you got it. And the mishna makes two suggestions for the making the Torah fresh. Act like the Torah is your passion and it will be as if you received the Torah. How does one accomplish this?
"אֶת הַחֻקִּים" - אלו המדרשות, "וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים" - אלו הדינין.
דבר אחר, "אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים" לרבות קלים וחמורים, גזירות שוות ודקדוקי סופרים. "וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם"
אמר רבי יוחנן כל העושה מצוה לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו היא נתונה מהר סיני שנאמר, "וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם". ומה תלמוד לומר "ועשיתם אותם" אלא כל המקיים את התורה ועשה אותה לאמתו כאילו הוא תקנה ונתנה מהר סיני.
Rabbi Yochanan is quoted to offer an answer. By fulfilling the commandments one demonstrates their devotion to the Torah and I remains fresh. And now the midrash will return to the idea of three times daily prayer that seems to have been instituted in recognition of what was destined to happen.
ועוד אמר רבי יוחנן כל העושה תורה לאמתה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא עשה את עצמו. שנאמר, (דברים ד:יד) "וְאֹתִי צִוָּה יְדֹוָד בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה"
'לעשות אותם' לא נאמר, אלא 'לעשותכם אותם' מכאן שמעלין עליו כאלו הוא עשה וברא את עצמו.בכל לבבך הרי הכתוב מזהיר את ישראל ואומר להם בשעה שאתם מתפללים לפני הקב"ה לא יהיה לכם שתי לבבות אחד לפני הקב"ה ואחד לדבר אחר.
The midrash finishes with an admonition in the guise of a prescription for success. Don’t have two hearts when you pray- in other words stay focused.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה