Va'YEIRA

My musing
Right away this midrash strikes us as stylistically different. Rather than offer a snippet of the portion it begins with the Yelamdeinu statement. This informs us that this is a chronologically early midrash.
The parsha opens with God appearing to Abraham, and this verse is referenced at the closing of the midrash, but this midrash, as I mentioned before, begins with the rabbinic teaching.
The midrash teaches us about the possible allusions for the 18 blessings of the amidah, the standing devotion, known in Talmudic literature as tefilah, prayer, and in the later jargon as shemoneh esrei, meaning 18. The midrash offers many different sources for the number 18. The midrash then segues to the special nature of the Shabbat, by venue of the different amidah, but returns to the subject of tefilah, with a powerful message. Based on the prophecy of Isaiah where he decries the value of the sacrifices (see chap 1of Isaiah for your own edification) the midrash declares that there is nothing more dear to God than prayer. And it is through prayer that man taps into God's chesed, loosely translated as magnanimous kindness.
The reader might have drawn the conclusion that the midrash is discussing so intently the idea of the shemoneh esrei because perhaps Abraham was in meditative prayer with God at the opening of the parsha. But the midrash points out to the reader that the message of the visit with God is not prayer, It is a visit of purpose- it is of bikur cholim, visiting the sick. It forms the body of an essay so to speak that the opening and closing and body paragraph are about chesed. Perhaps when we visit with God we are supposed to infuse ourselves with His essence- chesed.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא סימן א
ילמדנו רבינו: כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום?

Our teacher will teach us: How many blessings does one pray each day?
The rabbis taught: A person prays 18 blessings every day. And why 18?

כך שנו רבותינו: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה?

Rabbi Shmuel ben Nachman explains the number 18 as a reflection of the 18 times the patriarchs are mentioned as a unit in the Torah. The first is when Joseph invokes the patriarchs to obligate by oath the Israelites to take his body with them to the Promised Land when they leave Egypt. The last is when Moses is recapping that God has promised that him that he will not enter the Promised Land.

אמר רבי שמואל בר נחמן: כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובין בתורה. הראשון שבהם (בראשית נ:כד)"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" והאחרון (דברים לד:ד) "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר"

And if someone will challenge that there are 19 (mentions of the patriarchs as a unit, not blessings- more on that another time), understand that the citation is only of the first two patriarchs, not the three together, as it was being recited by the third patriarch, Jacob.

ואם יאמר לך אדם הרי הן תשע עשרה? שכך כתיב (בראשית כח:יג) "וְהִנֵּה יְדֹוָד נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר, אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" אמור לו, אין זה מן המנין שאין יעקב נמנה עמהן.

Rabbi Yochanan connects the 18 to the number of times the Torah testifies that Moses followed the command of God with regards to the construction of the Mishkan in the wilderness.

ור' יוחנן אמר כנגד שמונה עשרה צווים שבמשכן שהן בסוף ספר ואלה שמות. והן "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת מֹשֶׁה" שמונה עשרה פעמים.

Rabbi Simmon pins the 18 on the number of the vertebrae. Since the whole body is in the service of God, the whole body bends in prayer. [Of course here are by most counts 24 – 26 vertebrae- which ones was R'Simmon referring to?]]

ורבי סימון אמר, כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. שבשעה שאדם מתפלל וכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנאמר (תהלים לה:י) "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְדֹוָד מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלו"

Rabbi Simeon counts the 18 chapters of psalms that are titled mizmor that are from the beginning of the book of psalms through number 20 which has a well known verse referring to God answering in time of trouble.

ורבי שמעון אמר, כנגד מזמורים שמראש ספר תהלים עד (תהלים כ:ב) "יַעַנְךָ יְדֹוָד בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", לומר תענה בתפלתך. ולכך נאמר "יַעַנְךָ יְדֹוָד בְּיוֹם צָרָה", לכך נאמר בסוף שמונה עשרה מזמורים "יַעַנְךָ יְדֹוָד"

Rabbi Yehoshua ben Levi connects the 18 blessings to the 18 times God's name is mentioned in psalm 29 which is recited when the Torah is returned to the ark during the Shabbat morning service.

רבי יהושע בן לוי אמר, כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד (תהלים כט:א) "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַידֹוָד בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַידֹוָד כָּבוֹד וָעֹז"

The midrash makes an aside of exceptions to the rule of 18. On the major fast days in the time of the mishna the amida had 24 blessings. After which the midrash asks why on Rosh Hashanah, the New year, the amida for the musaf has nine blessings. The connection is to the 9 mentions of God in the prayer of Chanah, the mother of the prophet Samuel, which in Talmudic literature became the paradigm for silent devotional prayer.

ולמה מתפללין עשרים וארבע בתעניות?
כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קדשי הקדשים בתעניתו.
ולמה מתפללין בראש השנה תשעה ברכות?
אמר רבא בר חנינא כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה. (שמואל א, ב:א) "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר, עָלַץ לִבִּי בַּידֹוָד, רָמָה קַרְנִי בַּידֹוָד, רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי, כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶך"

The midrash returns to the topic of the shemoneh esrei. The 18 blessings recited each day are not in toto devoted to the praise of God. The first three and the last three are devoted to God. The 12 middle blessings are for human needs. Therefore, the midrash explains that the full 18 blessings are not recited on the Shabbat. The midrash offers the blessing of healing as an example. The recitation of the blessing for healing will remind the petitioner of the ill relative and diminish the enjoyment of the Shabbat. The Shabbat was given, teaches the midrash, for spiritual renewal and physical regeneration- not to induce anguish.

אתה מוצא שמונה עשרה מתפללין בכל יום, ואינן כלן לשבחו של הקדוש ברוך הוא
אלא שלש ראשונות ושלש אחרונות. ושתים עשרה ברכות כלן לצורכו של אדם. ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר. והשבת נתנה לישראל לקדושה לענג ולמנוחה ולא לצער. לכך מתפלל שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות והמנוחה באמצע.

The midrash continues to explore the unique character of Shabbat and offers the verse from Isaiah that is used in rabbinic literature to establish the idea of supreme rest and enjoyment and avoidance of work related interference.

ולפיכך אמר דוד (תהלים קיט:קסד) "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" אלו שבע ברכות שמתפללין בשבת. ואיזה? זה יום המיוחד והמנוחה שאין כיוצא בו שנאמר (שמות כ:ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁו" בכל דבר אפילו (ישעיהו נח:יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְדֹוָד מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר"

The midrash returns from its foray into the Shabbat to prayer. The lesson is that prayer is even more precious to God than the sacrifices on the time of The Temple.

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל, הוו זהירין בתפלה שאין מדה אחרת יפה הימנה, והיא גדולה מכל הקרבנות שנאמר
(ישעיהו א:יא-טו) " לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְדֹוָד שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ"

The Midrash continues to extrapolate from the above verses of Isaiah that prayer is greater than the sacrifices. So much so that the midrash states that even if a person is not worthy of having his prayers answered, God will answer his prayers.

מכלל שהיא גדולה מן הקרבנות. ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות חסד עמו כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו שכך כתיב בו (תהלים כה:י) "כָּל אָרְחוֹת יְדֹוָד חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו"
הקדמתי חסד לאמת, וצדק למשפט, שנאמר (תהלים פט:טו) " צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ"
אמר רבי שמלאי: תדע שכל דרכיו חסד, שהרי בתחלת התורה קשט את הכלה דכתיב,

God is so entwined with chesed that the Torah begins with chesed where God created Eve and ends with chesed where God buried Moses. God is also entwined in chesed that there is also chesed in the middle of the Torah-when God visits Abraham who is recovering from the surgery of the circumcision. This is the tie in to the opening verse of the parsha.

(בראשית ב:כב) "וַיִּבֶן יְדֹוָד אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" שכן בכרכי הים קורין לכלה בונה. ובסופה, קבר את המת (דברים לד:ו) "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" ובאמצעיתה בקר את החולה כיון שמל אברהם בא הוא ופמליא שלו ובקרו ממה שקראו בענין (בראשית יח:א) "וַיֵּרָא אֵלָיו יְדֹוָד בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"

Ki Tavo

My Musing
This week’s tanhuma will be also dedicated to the refuah shleima of Dov’s grandmother, my mom, פייגע רייכל בת רודל
Why do we pray three times a day? The classic answer is from the Talmud in berachot. Either tefilah- the standing devotion- amidah- shemoneh esrei- was instituted in response to the loss of the daily and festival sacrifices or it was designed to follow the lead of the patriarchs. Heres another radical idea and it is tied to the bikurim confessional. Just as there are three levels of devotional in the true worship of the Almighty, there are three opportunities to connect with The Holy One Blessed be He.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תבא סימן א
(דברים פרק כו:טז) "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"

This week’s midrash begins with a quote from the parsha which declares that day at the end of Moshe’s life was a day that God commanded the Israelites to follow laws and statutes. The previous section is the confessional recited for the first fruits offering, the bikurim. The verse introduced to produce comment on the citation from the parsha indicates three levels of worship- bowing, prostration, and blessing.

"הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת"
זה שאמר הכתוב (תהלים צה:ו) "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְדֹוָד עֹשֵׂנוּ"
והלא כריעה בכלל השתחויה, והשתחויה בכלל כריעה?
ומה תלמוד לומר "נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה"?

In exegetical manner the midrash points out two anomalies with the words: The act of prostration includes bowing and bowing includes prostration. And what is the connection with blessing?

אלא צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק.
עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות. שכך כתיב (תהלים קמא:ב) "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב"

The midrash explains that when Moshe foresaw the destruction of the Temple and the bikurim offering would cease to be offered, he established that the Bnai Israel will pray three times a day, since prayer- the standing devotion (Amidah) is more dear to the Lord than all good deeds and sacrifices.

ומשה רבינו אף על פי שעשה כל מעשים טובים, כיון שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ התפלל ואמר (דברים ג:כה) "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן"

The midrash, though, also implies that prayer has a limit. Although Moshe was entirely good deeds, he was powerless to ameliorate the decree that he would not enter Israel. The midrash builds on the timing of the denial of Moshe’s plea to demonstrate that this was the day that Moshe gave his charge to the Israelites.

ואמר לו הקדוש ברוך הוא (דברים ג:כו-כז) "וַיִּתְעַבֵּר יְדֹוָד בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלַי, 'רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה'"
לכך נאמר "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת". מה כתיב למעלה מן הענין (דברים כו:טו)
"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש"ׁ

The midrash now departs on a tangent from the previous discussion but addresses a unique quality of the bikurim ritual. The midrash draws an analogy from the normal mode of approaching a king with a request that might or might not be granted to the bikurim ceremony.

אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות. אדם יש לו עסק אצל מלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך. כיון שהגיע אצל המלך ספק עושה שאלתו ספק לא עשה, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אלא יורד אדם לתוך שדהו ראה אשכול שביכר, תאנה שביכרה,רמון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים. ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל. שנאמר "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה וגו'". ולא עוד, אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה שכתוב אחריו "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת".

The unique quality of the bikurim ritual is a reflection of the unique quality of the Israelites. Not only does the farmer bare his soul and ask for his own benefit but also for his nation and the land.

אמר רבי שמעון בן לקיש: יצתה בת קול ואמרה לו 'תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה כאדם שהוא נותן פרי חדש לחברו, ואומר לו, יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה האחרת.
אמר רבי חייא בר אבא: 'כמה מתחטאין עושי מצות לפני הקדוש ברוך הוא שהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיקים מבטלין אותה שנאמר (קהלת ח:ד-ה) " בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה. שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם"
מי הוא? "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" ממחה על ידו של הקדוש ברוך הוא. וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב, כג:ג)" אָמַר אֱלקֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלקִים"

Now the mishna returns to its original question about the uniqueness of this day-

מהו "הַיּוֹם הַזֶּה יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ"?
וכי עד עכשיו לא צוה הקדוש ברוך הוא את ישראל?! והלא אותה שנה שנת ארבעים היתה, שנאמר(דברים א:ג) " וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֹתוֹ אֲלֵהֶם"

Is this really about choosing one day at the end of his career?

ומה תלמוד לומר "הַיּוֹם הַזֶּה"?
אלא כך אמר משה לישראל: בכל יום יהא התורה חביבה עליכם כאלו היום הזה קבלתם אותה מהר סיני. וכן הוא אומר במקום אחר(דברים ד: ט-י) "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיך. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר יְדֹוָד אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיך" כתיב בתריה " יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְדֹוָד "

The Torah should be as dear, fresh and unique to you as when you got it. And the mishna makes two suggestions for the making the Torah fresh. Act like the Torah is your passion and it will be as if you received the Torah. How does one accomplish this?

"אֶת הַחֻקִּים" - אלו המדרשות, "וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים" - אלו הדינין.
דבר אחר, "אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים" לרבות קלים וחמורים, גזירות שוות ודקדוקי סופרים. "וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם"
אמר רבי יוחנן כל העושה מצוה לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו היא נתונה מהר סיני שנאמר, "וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם". ומה תלמוד לומר "ועשיתם אותם" אלא כל המקיים את התורה ועשה אותה לאמתו כאילו הוא תקנה ונתנה מהר סיני.

Rabbi Yochanan is quoted to offer an answer. By fulfilling the commandments one demonstrates their devotion to the Torah and I remains fresh. And now the midrash will return to the idea of three times daily prayer that seems to have been instituted in recognition of what was destined to happen.

ועוד אמר רבי יוחנן כל העושה תורה לאמתה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא עשה את עצמו. שנאמר, (דברים ד:יד) "וְאֹתִי צִוָּה יְדֹוָד בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה"
'לעשות אותם' לא נאמר, אלא 'לעשותכם אותם' מכאן שמעלין עליו כאלו הוא עשה וברא את עצמו.בכל לבבך הרי הכתוב מזהיר את ישראל ואומר להם בשעה שאתם מתפללים לפני הקב"ה לא יהיה לכם שתי לבבות אחד לפני הקב"ה ואחד לדבר אחר.

The midrash finishes with an admonition in the guise of a prescription for success. Don’t have two hearts when you pray- in other words stay focused.

Va'etchanan

My Musing

The concept that Moshe had to plead for something for himself has always resonated with me. This is the man who God chose, who spoke “face to face” with God. Moses was able to demand that God erase him from the Torah if God would decimate the nation of Israel and begin over with him; This is the man who went up to the mountain not just once but three times, was able to effect forgiveness for the nation from The Almighty, but for himself he has to plead.

What is the efficacy of prayer? The midrash lists a number of terms, each unique but yet synonymous with another term. Since Dov’s a”h death, the efficacy of prayer has taken on a new meaning for me. In the end, Moshe pleads but is denied. Many times when I look back on the days surrounding Dov’s accident and his passing, I too feel as though we all pleaded but were denied.

The Midrash ends with a sobering statement- God doesn’t owe us anything. Anything we get, it is all in His grace. [As an aside, this also corroborates the teaching in Pirkei Avot that we should not worship God like a servant who works expecting a reward, rather we should worship God because He is God and he has commanded us]

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ואתחנן סימן ג

(דברים ג:כג) "וָאֶתְחַנַּן אֶל יְדֹוָד בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר"
דבר אחר:

The midrash opens this next exposition on Moshe’s supplication to enter the Land of Israel with a verse from Solomon’s dedication of the Temple whereby Solomon prays that God will “turn to his prayer” and the text uses three different terms for the concept of prayer.

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְדֹוָד", זה שאמר הכתוב (מלכים א – ח:כח)" וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ יְדֹוָד אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם"

The midrash lists a number of terms for the concept of prayer. Although in Talmudic literature the term “tefilah” means the amida- the standing silent prayer, here it means prayer in the more general idea of asking God. Some of the terms listed here include prayer, supplication, cry, scream, song, engagement, falling, standing.

הרי בהרבה שמות נקראת התפלה. אלו הן: תפלה, תחנה, צעקה, זעקה, שועה, רננה, פגיעה, נפילה, עמידה.
ולמה לא נתפלל משה באחת מהן אלא בלשון תחנונים שנאמר ואתחנן?

The midrash asks if all these different approaches to God were available to Moshe, why did he choose to use plead?
The midrash answers by referring us to another time, when Moses was up on Mount Sinai, the rabbinic tradition relates that among the conversations Moses had with God was the request to understand how God runs the world.

אלא בשעה שעמד משה ואמר לפני הקדוש ברוך הוא (שמות לג:יח) " וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת
כְּבֹדֶךָ", אמר משה רבונו של עולם 'הודיעני נא באי זו מדה אתה נוהג עולמך? שנאמר, (שמות לג:יג) "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה"

God answers that He chooses by His grace where to place His mercies and his favors. God owes us nothing. Therefore there was nothing but a plea for Moshe to offer. Even when we fulfill His mitzvoth, God gives us by His Grace not as a reward. (notwithstanding, of course, that the second paragraph of the Sh’ma creates a national reward and punishment equation and Maimonides puts reward and punishment as one of his 13 attributes of God)

אמר לו הקדוש ברוך הוא, הן אני מראה לך.(שמות לג:יט) " וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְדֹוָד לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם". אמר לו 'איני חייב לבריה, כל מה שיעשה אדם מצוה, חנם אני נותן לו. לא שאני חייב לכל בריה כלום אלא חנם אני נותן להם', שנאמר "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם", אמר לו משה ,'אם כן, עשה עלי מצוה ותן לי חנם' לפיכך כתיב ואתחנן.