My Musing
I must once again apologize for only posting the first part of the midrash tanhuma this week. With Rosh Hashanah, selichos etc … But it perhaps leads us to an interesting understanding.
What makes the Jews special?
This question has two main answers. Is it nature or nurture? Rabbi Judah Halevi in the middle ages was of the opinion that it was nature. However, the midrash may offer the alternate, namely nurture, when the Torah is our source of nutrition. But it might be a little of each. After all we were chosen to receive the Torah. Melding the two approaches we can find that Jews are special in that they merited receiving the Torah but they only retain that special identity if they follow the Torah.
I must once again apologize for only posting the first part of the midrash tanhuma this week. With Rosh Hashanah, selichos etc … But it perhaps leads us to an interesting understanding.
What makes the Jews special?
This question has two main answers. Is it nature or nurture? Rabbi Judah Halevi in the middle ages was of the opinion that it was nature. However, the midrash may offer the alternate, namely nurture, when the Torah is our source of nutrition. But it might be a little of each. After all we were chosen to receive the Torah. Melding the two approaches we can find that Jews are special in that they merited receiving the Torah but they only retain that special identity if they follow the Torah.
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וילך סימן ב
(דברים לא:א) "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"
"אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" זה שאמר הכתוב (משלי כב:כ) "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ <שלשום> שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת"
"מוֹעֵצֹת" עולה בגימטרי-ה תר"ו(606) ושבע מצות שנצטוו לבני נח תרי"ג (613). וכן הוא אומר (ישעיהו ה:א) "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן"
"כֶּרֶם" זו ישראל, שנאמר (ישעיהו כז:ב) "בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ"
The midrash reacts to the quote from the parsha with a citation from proverbs, mishlei. The verse according to Rashi refers to the entire Tanach, Torah, Neviim, and Ketuvim. The metzudat David comments that the wisdom is referring to the Torah, which is the book of instruction. Either way the implication is that the Torah is a book of wise instruction. The midrash uses gematria to buttress its message that the verse from mishlei is referring to the Torah in its 613 commandments.
(ישעיהו ה:ב) "וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים "
"וַיְעַזְּקֵהוּ" באברהם, שהשלכתי הפסולת ממנו כגון ישמעאל. "וַיְסַקְּלֵהו"ּ ביצחק שיצא ממנו עשו. "וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק" הוא יעקב שכל הנטיעות שיצאו ממנו היו טובות ונחמדות כשורק, זה שכולו טוב וזה כלו זרע אמת. שורק עולה בגימטריא תר"ו ושבע מצות של בני נח הרי תרי"ג.
The midrash then introduces another passuk, from Isaiah. This verse, explains Radak, explores a relationship between Israel, the vine, and God. Almost tangentially the midrash inserts another passuk from Isaiah that it explains is referring to the “evolution” of the patriarchs leading to Jacob who had all 12 sons dedicated to the nation and God of Israel. The midrash uses a gematria of the 613 calculation to again shore up its point.
כתיב (משלי ג:יט) " יְדֹוָד בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה" ואין חכמה אלא תורה .
ומה שמה? אמון, שנאמר (משלי ח:ל) " וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת". ולא נקראת 'תורה' עד שנתנה בסיני. ועל מנין המצות נקראת תורה, כי המצות של תורה הן תרי"ג. תורה עולה בגימטריא תרי"א (611) והשנים שנפחתו מן תרי"ג (613) אלו שנים שנתנו מפי הגבורה. וזהו שאמר הכתוב (תהלים סב:יב) " אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹקִים"
וזהו (דברים לג:ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"
כמנין "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" והשנים צוה הקדוש ברוך הוא כמו שפרשתי בפרשת 'וישמע יתרו'.
ומה שמה? אמון, שנאמר (משלי ח:ל) " וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת". ולא נקראת 'תורה' עד שנתנה בסיני. ועל מנין המצות נקראת תורה, כי המצות של תורה הן תרי"ג. תורה עולה בגימטריא תרי"א (611) והשנים שנפחתו מן תרי"ג (613) אלו שנים שנתנו מפי הגבורה. וזהו שאמר הכתוב (תהלים סב:יב) " אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹקִים"
וזהו (דברים לג:ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"
כמנין "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" והשנים צוה הקדוש ברוך הוא כמו שפרשתי בפרשת 'וישמע יתרו'.
The midrash, using the gematria, transitions to a variation on the question of which statements of the Decalogue were actually heard by the Israelites at Sinai. Despite the variation the conclusion remains that the Israelites heard two commandments (statements) at Sinai directly from the source and the rest were through Moses.
והיא " מוֹרָשָׁה" לבני יעקב ולא לעובדי עובדי גלולים. שנאמר (תהלים קמז:יט-כ) " מַגִּיד <דברו> דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ- יָהּ"
The midrash concludes this section with an extension of the proof text for the above gematria. The extension with the appended verse used to clarify the supposition, leads the reader to see the unique status of the Jewish people is that they were chosen to receive the Torah and that makes them special.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה