Miketz Shabbat Chanukah

To the refuah shleima of Chava Miryam bat Channa Sarah

My Musing

Is there a limit to how much good (or bad) can come to us from God?

What does it mean to have a “limit” or an “end”?

This week’s selection, the opening Tanhuma takes us from a blessing recognizing the providence in having enough rain in its correct season to the physical limits of Heaven and Earth to the limits of darkness and the end of Joseph’s captivity.

Joseph is seen as the paradigm for the exiled Jew. He was forcibly taken from his land and his family, imprisoned and yet rose to the heights of the society where he lived,yet never forsaking his heritage and Jewish identity. Just as Joseph’s captivity comes to an end so may our exile.

מדרש תנחומא (וורשא) פרשת מיקץ סימן א

The midrash begins with the early formulation of “yelmadeinu Rabbeinu” our teacher should teach us.

ילמדנו רבנו:

What should the blessing be for sufficient rain in the right season?

הרואה את הגשמים יורדין בזמן שהבריות צריכין להן כיצד הוא מברך?
כך שנו רבותינו:

על הגשמים הוא אומר ברוך הטוב והמטיב.

Our rabbis taught that the blessing is “On the good and the One who does good” Interesting to note that this is the same blessing said over an additional bottle of wine brought to the table during a meal and over the birth of a daughter.

Then the midrash examines the source of the rain and the source of everything in its time.

והגשמים מהיכן יורדין?
רבי אליעזר אומר:
העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה.
אמר לו רבי יהושע ,

והלא מי אוקיינוס מלוחין הן?!

אמר לו, מתמתקין מן העבים שברקיע. דאמר רבי שמעון בן לקיש:

למה נקרא שמן שחקים?
שהן שוחקין את המים וממתקין אותם ואחר כך הן יורדין. ובקצבה הן יורדין, שהקדוש ברוך הוא קוצב לבריות כמה גשמים יורדין מראש השנה ועד סוף השנה.

Where does the rain come from? Rabbi Eiliezer says that all water comes from the Atlantic Ocean. “But the Ocean is salty?” counters Rabbi Yehoshua. Rabbi Eliezer answers him that the clouds sweeten (filter by evaporation) the water. And he offers a teaching of Reish lakish that the clouds scrub the water clean before they fall to the earth. He also explains that God determines the limit of the water that falls to the earth during the year.

The midrash continues to offer examples of limits that are set by God.

אמר רשמעון ב”ר יוחאי:
כשישראל זוכין, יורדין על הצמחין ועל האילנות ועל הזרעים והעולם מתברך.

וכשהן חוטאין, יורדין בימים ובנהרות; מכל מקום אינו פוחת מקצבה שפסק, מפני שכל דבר ודבר

שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא בקצבה הוא נותן.

לחמה נתן קץ, שנאמר: (תהלים יט) מקצה השמים מוצאו.
לשמים נתן קץ, שנאמר: (דברים ד) ולמקצה השמים ועד קצה השמים.
לארץ נתן קץ, שנאמר: (ישעיה מ) בורא קצות הארץ.
ליציאת מצרים נתן קץ, שנאמר: (שמות יב) ויהי מקץ שלשים שנה.
לחשך נתן קץ, שנאמר: (איוב כה) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר.
ואף כשנחבש יוסף קץ שם לו, שנאמר: ויהי מקץ שנתיים ימים:

Rabbi Shimon Bar Yochai said, when Israel are worthy the rain falls on the plants and trees and seeds and the world is blessed. When Israel sins the water comes from the seas and the rivers in the amount He determined, just not as rain. Additionally, God assigned limits to bread, Heaven (the atmospheres), the earth, the exodus from Egypt, darkness and Joseph’s captivity in Egypt.

Vayeshev

My Musing
The midrashim for Vayeshev are rather large and unwieldy when taken as a whole. This week, I present a large part of the second Tanhuma on the parsha. Often by its explication of the text the midrash asks the questions without actually asking them. Among the questions implicitly asked by this week’s midrash:
Why did Jacob love Joseph more than any other?
Is there the concept of midah keneged mida, measure for measure in the events that happen to Joseph?
Can a place really be bad karma?
Why did the brothers sell Joseph for such a cheap price?
If Reuven was not part of the plan to sell Joseph and wanted to save Joseph, why didn’t he tell his father? How did the brothers maintain their secrecy of the act from their father?
If Jacob was so close to God and God spoke to him as He did to his fathers, why dinlt God reassure Jacob that Joseph was alright?
As you read the midrash, the question is better than the answer, but the question is there nonetheless.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישב סימן ב
(בראשית פרק לז:ב, ג ) " אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"

The midrash offers a unique insight abut the relationship between Jacob and Joseph. Although the text clearly states that Joseph was born of Jacob’s old years and we know that Joseph is the son of Jacob’s true beloved, the midrash offers an alternative that is not without precedent. A few weeks ago the midrash explained that God was gracious to Abraham and made Isaac in Abraham’s image. Similarly, the midrash offers that Joseph was the exact “clone” of Jacob.

" כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ"
בן איקונים שהיה דומה לו.

Rabbi Yishmael and the midrash offer more literal meanings, ending with the pshat that Joseph was born during his father’s later years.

רבי ישמעאל אמר לכך נקרא בן זקונים, על שם (בראשית מז:יב) "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף"
בן זקנתו של אביו.

Now the midrash addresses the jealousy of the brothers. They were jealous because Joseph would boast of his dreams of leading them, and would tattle on them that they ate without slaughter. Later, the midrash explains, this too would come back to haunt Joseph.

ולפי שראה בחלומו שעתיד למלוך והגיד לאביו קנאו בו אחיו.
" וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם"
אמר לאביו, אחי אוכלין אבר מן החי. אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חייך! בדבר שיצא מפיך בו אתה נחשד' (בראשית מג:לב) "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם"

The midrash continues that if Joseph had not spread the lashon harah about his brothers the evens that led to the subjugation of the Israelites and the slavery might not have had to happen.
ולפי שספר עליהם לשון הרע, ולפיכך קנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים, ונשתעבדו שם ארבע מאות שנה.
Jacob then sends Joseph to check on his brother to the town of Shechem. The midrash examines the character of the town which seems to portend evil. There is also a mention that the Ish, the man that Joseph meets is the angle Gabriel. This takes the approach that God is directing the events.

אמר יעקב ליוסף "לך נא ראה את שלום אחיך וגו'". "ויבא שכמה" מקום מזומן לפורענות, בשכם ענו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד (מלכים א יב) "ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים", "וימצאהו איש" אין איש האמור כאן אלא גבריאל שנאמר (דניאל ט )"והאיש גבריאל" ,

The midrash throws in a seemingly parenthetical statement about the pit that held Joseph until he was sold. This statement will be important later in the construction of the midrash. The pit. The midrash explains, did not hold water but had vipers and scorpions.

" ויראו אותו מרחוק וגו' ויקחהו וישליכו אותו הבורה וגו'"
מים אין בו נחשים ועקרבים היו בו,

The midrash now explicates the selling of Joseph and why Reuben did not know about it, yet was beholden to keep the brothers’ secret. The brothers sell Joseph for a paltry amount, just enough to buy a pair of shoes for each brother. Readers aware of the martyrology recited for the ten martyrs on Yom Kippur may recall the declaration of guilt heaped upon the brothers for kidnapping and selling Jospeh for pairs of shoes.

מה עשה ראובן? הלך וישב באחד מן ההרים לירד בלילה להעלות את יוסף. ותשעה אחיו יושבין במקום אחד כאיש אחד בעצה אחד להמיתו. עברו עליהם ישמעאלים, אמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים. הן מוליכין אותו לקצוות המדבר ,עמדו מכרוהו בעשרים כסף לכל אחד מהם שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם.

The midrash questions why such a fine specimen as Joseph would be sold for a measly sum. The answer is in the parenthetical statement about the condition of the pit. It had scorpions and vipers and the fear caused Joseph to look weak and fetch a low price.

וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף?!
אלא כיון שהושלך לבור מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו, וברח ממנו דמו, ונעשו פניו ירוקות. לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים.

Now, the midrash fills in the balnks. The big question is why didn’t the brothers or God ever reveal to Jacob the truth about the sale of Joseph. The midrash relates that the brothers bound themselves by a device stronger thanan oath- it was the cherem- the promise of excommunication. The midrash also explains that such a decree can only be made with ten and with Reuben gone, the brother were missing one. They brought God into the discusion

אמרו, נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו. אמר להם יהודה, ראובן אינו כאן, ואין החרם מתקיים אלא בעשרה.
מה עשו?
שתפו להקב"ה באותו החרם שלא יגיד לאביהם. כיון שירד ראובן בלילה לאותו הבור להעלותו ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה. חזר לאחיו, אמר להם, "הילד איננו ואני אנה אני בא"

Now the midrash can explain why Reuben did not reveal to his father the fate of Joseph. When Reuben returned, he was met by the brothers and they explained how they had made the strong cherem and Reuben was enjoined to be a part. The midrash also explains that this cherem bound God from revealing to Jacob, even though the verse in Psalms states that God reveals His words to Jacob.

הגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק. ואף הקב"ה אף על פי שכתוב בו (תהלים קמז) "מגיד דבריו ליעקב" דבר זה לא הגיד מפני החרם לפיכך אמר יעקב טרף טורף יוסף.

Rabbi Minah adds that the brothers never fully atoned for the sin of selling Joseph

רבי מנא אומר, במכירת יוסף לקו השבטים ולא נתכפר להם עונם עד שמתו. ועליהם הכתוב אומר (ישעיה כב) "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" ולפיכך בא רעב בארץ כנען שבע שנים וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר ממצרים ומצאו יוסף חי והתירו את החרם.

Once the brothers found Joseph alive in Egypt they rescinded the cherem. That explains why Jacob did not know. The text records that at the moment that Jacob found out that Joseph was alive, his spirit became alive. Had Jacob died, that his spirit was rejuvenated? It was that the cherem was lifted and God could once again converse with Jacob.

ושמע יעקב שהוא חי , וכתיב בו "ותחי רוח יעקב אביהם"
וכי מתה היתה? אלא שחיתה מן החרם, ושרתה בו רוח הקודש שנסתלקה הימנו.

vayishlach

My Musing
When is subterfuge acceptable? Can you use circumstances to your benefit even if it means that while you will be 100% honest to the letter of the law, in the spirit of the law you might be just a bit dishonest?
The midrash paints Yaakov as hoping that his twenty year association with Laban will be enough to make his brother think twice before attacking. Of course it is not only the idea that Yaakov emerged relatively unscathed from his two decades long indentured servitude with Laban that will protect him from Eisav, but also the merit of the future of the Tribes that will protect Jacob and by analogy his progeny, the Jewish people, as they travel through time and engage Eisav bent on revenge for a perceived wrong. The shift from the story directly on Yaakov to the protection of the Israelite nation and the judgment of Eisav later on, resonates a medieval wish for vindication for the suffering Jews go through.

The midrash opens for this week's parsha in a rare style of a straightforward exposition on a small phrase from the opening of the parsha. The midrash is not using a yelmadeinu teaching nor is it using a zeh sh'eamar hakatuv, "this is to what scripture is referring" but it starts out with an inference.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישלח סימן א
(בראשית לב:ה,ו) " וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ"
"עִם לָבָן גַּרְתִּי"

He (Yaakov) said, Even though I dwelled with Laban, the head of the conmen these past twenty years, I have much wealth. Therefore he let Eisav know his material gains. Eisav will think that Yaakov only entered the arrangement with Laban with his staff and managed twenty years. Despite Laban being the best charlatan, Yaakov managed to amass great wealth. How will I best him?!

אמר, 'אף על פי שישבתי עם לבן שהוא אב הרמאים זה עשרים שנה, יש לי שור וחמור ועושר גדול'. לכך הודיעו, כדי שיהרהר בלבו ויאמר, יעקב לא עבר כי אם במקלו ועשה עמו עשרים שנה. ולבן אב הרמאין הוא, וזה נתעשר אצלו ושב בשלום ואני אוכל לו?!

Now the midrash teases out the protection afforded by the later generations of Yaakov implied in his words. The ox of the cattle refers to Joseph who was called the firstborn of the ox by Moses in his last blessings to the Israelites. The Donkey refers to the Messiah, the future king of Israel, from the prophecy of Zachariah. Sheep refers to the entire nation of Israel who are called sheep in the prophecy of Ezekiel.

"וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר"
אין לי לירא ממך שהרי נולד יוסף שנקרא שור, שנאמר, (דברים לג:יז) "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לו,ֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה"
וַחֲמוֹר "זה משיח בן דוד, שנאמר, (זכריה ט:ט) "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָך,ְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת"
"צֹאן" אלו זכותן של שבטים, שנקראו בניהם 'צאן', שנאמר, (יחזקאל לד:לא) "וְאַתֵּן צֹאנִי, צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָם אַתֶּם, אֲנִי אֱלֹקֵיכֶם נְאֻם אֲד-ֹנָי יְדֹוִד"

The midrash offers another set of proof for the resiliency of Yaakov from Judah and Joseph. Judah will be the kingdom that endures throughout the ages. Joseph represents the other side of enduring leadership, as evidenced by his rise to power in Egypt. Both will graze on the straw that refers to Eisav. The idea being that Eisav will be judged and held accountable in the end. That is why Yaakov is protected.

גם יהודה שטנו של עשו, שנאמר, (ישעיהו יא:ז) "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו, יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן"
פירש "אַרְיֵה" שהוא יהודה, שנאמר, (בראשית מט:ט) "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"
"כַּבָּקָר" זה יוסף.
"יֹאכַל תֶּבֶן",כלומר, זה יוסף שידין עשו שהוא תבן, שנאמר, (עובדיה א:יח) "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַש, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְדֹוָד דִּבֵּר"

The midrash includes a prophecy that all the nations that hound Israel will be judged.

ומנין שאף כלם ידינוהו?
שנאמר, (יחזקאל יט:ב) "וְאָמַרְתָּ מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה בְּתוֹךְ כְּפִרִים רִבְּתָה גוּרֶיה" מכאן שכלם ידינוהו.

Now the midrash concludes with a teaching that returns to the original phrase. The servant is Moses and the handmaiden is Ruth who is the progenitor of King David.

"וְעֶבֶד" זה משה, שנאמר, (דברים לד:ה) "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְדֹוָד בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְדֹוָד"
"וְשִׁפְחָה" זו רות, שעתיד דוד לצאת ממנה. וכתוב עליו (תהלים קטז:טז) "אָנָּה יְדֹוָד, כִּי אֲנִי עַבְדֶּך,ָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי"בן אותה שהניחה להיות גברת ומלכה לבא ולחסות תחת כנפי השכינה.

The sum total of these future progeny will be the protection Yaakov needs and the reason for

Eisav to think twice before he harasses Israel.

Vayeitzei

My Musing
The midrash begins with a teaching about the ir miklat, the city of refuge to which a person guilty of negligent homicide flees. This refuge is practically for life and becomes a defacto exile. From ths idea of exile, the midrash quickly refocuses on Yaakov, who is seen as going into exile. Like the person who committed negligent homicide, Yaakov flees for his life. Eisav, like the goel hadam, the avenger, is seeking to right a wrong and will do so with the life of Yaakov.
But where a negligent murderer is to spend his exile contemplating his sin in fear of retribution, God appears to Yaakov in a dream. The dream leaves Yaakov with a sense of foreboding but hope.
I believe the real message is that the midrash, while recognizing the apparent guilt in Yaakov’s actions, is making clear that Yaakov is not guilty. Otherwise, why would God visit Yaakov with such brilliance that the rocks melt together?

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויצא סימן א
(בראשית פרק כח:יא) " וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא"
ילמדנו רבינו:

Our Rabbi will teach:
If one kills through negligence, where does he flee?
The Rabbis taught: One who kills by mistake, is exiled to the city of refuge, three on this side of the river and three within the boundaries of the land of Canaan.

ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה?
כך שנו רבותינו: ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט, לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען.

It is on the idea of exile that the midrash transitions to our weekly Torah reading and Yaakov. Yaakov was exiled. He ran for his life, and feared that Eisav would kill him. When God saw how distressed Yaakov was, He appeared to Yaakov in a dream. (The midrash assumes that the reader knows the dream).

ויעקב אבינו גלה לחרן. בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו. מכיון שראהו הקדוש ברוך הוא בצרה גדולה, נגלה עליו בחלום.

Here the midrash moves to a tangential discussion. Rabbi Abahu said in the name of Resh Lakish, that when the stones under Yaakov's head "saw" (read 'perceived') the glory of The Holy One blessed be He, they melted into one rock.

אמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש, כיון שראו האבנים שהיו תחת מראשותיו כבודו של הקדוש ברוך הוא, נמחו כלם ונעשו אבן אחת.

From where do we know this? From the apparent contradiction in the text. At the outset the scripture details that Yaakov "took from the stones of the place" before he went to sleep and upon arising it details that he took the (single) stone that was under his head.

מנין?
שעד שלא ישן כתיב "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" אבנים הרבה כיון שננער כתיב (בראשית כח:יח) "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" אבן אחת.

Toldot

My Musing
How important is shalom, peace?
From this week's opening midrash, it would appear paramount. But what peace is the midrash talking about? Is it peace between neighbors? Between siblings? Between countries? Between husband and wife? Or is it peace of mind? Towards the end of the midrash there is a hint of self doubt that will astound you. To paraphrase a different gemara- if it wasn't written I would not be able to say it (B.T. Rosh Hashanah 17)

The midrash begins with a halachic discussion as to the purpose and benefit of the shlamim sacrifice. From there it segues into a discussion of peace. Then in classic Tanhuma form, we transition to the thought about the parsha relating to peace of mind and peace between husband and wife.

As I write this the reports from Mumbai are that a commando squad is attacking the Islamic terrorists that have inflicted mayhem on innocent civilians and they are staging and assault to try to free the Chabad house in Mumbai. As you read the midrash heed Rabbi Eliezer's teaching.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תולדות סימן א
ילמדנו רבינו:
על מה היו השלמים באים?

Our master will teach: Why were the "shlamim sacrifices brought?
Rabbi Chiya bar Abba said in the name of Rabbi Yehudah that whoever brought a shlamim sacrifice brought shalom to the world. (Shalom-shlamim).
Rabbi Eliezer said when there were the offerings there was peace. Now that the house of offerings was destroyed there is not a day without curse and bad tidings.
Rabbi Shimon Bar Yochai said that the very purpose of the shlamim are to bring peace.

כך שנה רבי חייא בר אבא בשם רבי יהודה, כל המביא שלמים מביא שלום לעולם.
אמר ר' אליעזר, בשעה שהיו זבחים בעולם היה שלום. משחרב בית הזבחים אין לך יום שאין בו קללה ופורעניות.
אמר רבי שמעון בר יוחאי, לעולם השלמים לשום שלום הן באין.

Rabbi Shimon bar Yochai continues with his idea of the paramount value of peace. He explains that peace is so important that the Torah records an exaggeration of the truth to demonstrate how important peace is between different parties.

ואמר רבי שמעון בר יוחאי, גדול הוא השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל שלום

The example is when the brothers approach Joseph after Jacob has died. They are afraid and attribute words to their father that were never uttered.

ואי זה?
(בראשית נ:יז) "כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" ואין אנו מוצאים שצוה כלום מכל הדברים האלה, אלא לפי שהיה יודע חסידותו של יוסף ולא היה חושדו ומחזיק אותו כשופכי דמים.

The midrash continues to impress upon the reader how important peace is that even God gets involved in human affairs to promote peace. The midrash explains that people wondered when Sarah was pregnant with Yitzchak. After all both Avimelech and Pharaoh, who were notorious for having their way with the women they desired, had taken her. Abraham was older than most fathers and people had their doubts. What is astounding from the midrash is that apparently we can imagine that even Abraham harbored some doubt as to Yitzchak's paternity.

בא וראה כח השלום. שבשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך ונתעברה ביצחק, היו אומות העולם אומרים הלבן מאה שנה יולד?! אלא היא מעוברת מאבימלך או מפרעה, והיתה חשד בלבו של אברהם על אלו הדברים.

God gets involved, so to speak. We would explain it as dominant genetics with phenotype expression, but the midrash attributes it to the agency of an angel. The physical similarity between Abraham and Yitzchak is uncanny. There can be no doubt. Not in Abraham's mind, nor anyone else.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר למלאך הממונה על יצירת הוולד 'עשה כל אקונין שלו כדמות אביו כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם.'

Having transitioned from the importance of peace to the birth of Yitzchak the midrash finishes with the proof text from our parsha. There is an apparent redundancy in the opening verse of the parsha. From the statement that Yitzchak is the son of Abraham is it not obvious that Abraham begat Yitzchak? The redundancy demonstrates the intense similarity between the two. When you saw them together, explains the midrash, there was no doubt that Abraham was Yitzchak's father.

מנין?
ממה שקראו בענין (בראשית כה:יט) " וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" ממשמע שהוא אומר יצחק בן אברהם איני יודע שאברהם הוליד את יצחק?
ומה תלמוד לומר (בראשית כה:יט) "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"? שכל הרואה אברהם היה אומר בודאי שאברהם הוליד את יצחק ממה שהיה קלסתר פניהם דומין זה לזה לכך נאמר "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".

God gets involved to bring peace of mind to Abraham and by inference peace between husband and wife.

Chayei Sarah

My Musing
The first midrash Tanhuma of the past parshiot have each dealt with an aspect of prayer.
For example, last week, the midrash taught that similar to the way that God appeared to Abraham at Elonei Mamrei, that is how we should envision God in front of us when we pray. After the midrash explores the topic of prayer, it will segue into a discussion of what the Torah means by Abraham being old. (perhaps at another time we could discuss what it means to be old)
On an historical note, the "conversation" in this midrash takes place between Abba Sha'ul, a Tannaitic sage from the 4th generation and a Rabbi Yochanan. There are many Rabbi Yochanans in the Talmud. In the 4th Tannaitic generation there were two Rabbi Yochanan's , Yochanan ben Berikah and Yochanan ben Nuri. It is also possible that since Abba Shaul extended into the fifth generation that Rabbi Yochanan HaSandlar is the conversant. But if we follow the model set by the mishna in Pirkei Avot, 2:8, Abba Sha'ul is merely enriching the statement of Rabbi Yochanan ben Zakkai from the second generation of Tannaim.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת חיי שרה סימן א
(בראשית כד:א) " וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַידֹוָד בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל"
ילמדנו רבינו:
היה רוכב על חמור והגיע עונת תפלה, כיצד יעשה?
כך שנו רבותינו: היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה, ירד.

The midrash opens with a halachic question regarding what to do when you are “on the road” and it is time to pray. The halacha is to stop and alight from the animal. But what if you can’t?

ואם אינו יכול לירד, שאין דעתו מיושבת עליו מפני המעות שהן על גבי חמורו או שהוא מתירא מפני הגוים ומפני הלסטים יהא מתפלל כשהוא רוכב.

If you cannot allow yourself to get off the animal because you fear robbery or physical harm and you cannot settle down enough to pray, you may pray while riding.

אמר רבי יוחנן: זאת אומרת המתפלל צריך שתהא דעתו מיושבת עליו, ויתפלל לפני הקדוש ברוך הוא.

Rabbi Yochanan learns from this teaching that in general one should pray only when they are settled.

אבא שאול אומר: אם כיון אדם את דעתו בתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת.

Abba Sha’ul expands this thought even further with the encouragement that if you are focused in prayer your prayer will be heard (not necessarily answered). The proof text from psalms indicates that those who prepare their hearts are heard by God. But then Abba Sha’ul offers Abraham as a paradigm for this message. Interestingly enough the example is that God listened to Abraham when he went to battle for Sodom and Amorah.

שנאמר, (תהלים י:יז) "תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְדֹוָד תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ". ואין לך אדם שכיון לבו ודעתו לתפלה כאברהם אבינו, שאמר לפני הקדוש ברוך הוא, (בראשית יח:כה) "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם התחיל משבחו ואמר לו (תהלים מה:ג) "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם, הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ, עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹקִים לְעוֹלָם"

The midrash continues that when God heard Abraham argue on behalf of the inhabitants of Sodom and Amorah, He began to praise Abraham. The midrash goes on a tangent explaining that Abraham asked God what is this beauty You are praising in me?

אמר לו, אי זה היופי שלי? אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין האב לבן, מפני שהיה אדם חי מאה ומאתים שנה ולא היה מזקין. אמר אברהם רבונו של עולם, צריך אתה להפריש בין האב לבן, ובין נער לזקן שיתכבד הזקן בנער.

Abraham explains that since people do not grow old so apparently, it is hard to differentiate between the young and old, son and father etc. Abraham asks God to make a distinction. Therefore

אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך! ממך אני מתחיל. הלך ולן באותה הלילה ועמד בבקר. כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו. אמר לפניו רבונו של עולם, עשיתני דוגמא. אמר לו, (משלי טז:לא)"עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא"
(משלי כ: כט)"תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה"

God says, we will start with you! Abraham becomes the model for showing his age. Therefore the scripture says, ‘And Abraham was old”

לכך נאמר ואברהם זקן.

Va'YEIRA

My musing
Right away this midrash strikes us as stylistically different. Rather than offer a snippet of the portion it begins with the Yelamdeinu statement. This informs us that this is a chronologically early midrash.
The parsha opens with God appearing to Abraham, and this verse is referenced at the closing of the midrash, but this midrash, as I mentioned before, begins with the rabbinic teaching.
The midrash teaches us about the possible allusions for the 18 blessings of the amidah, the standing devotion, known in Talmudic literature as tefilah, prayer, and in the later jargon as shemoneh esrei, meaning 18. The midrash offers many different sources for the number 18. The midrash then segues to the special nature of the Shabbat, by venue of the different amidah, but returns to the subject of tefilah, with a powerful message. Based on the prophecy of Isaiah where he decries the value of the sacrifices (see chap 1of Isaiah for your own edification) the midrash declares that there is nothing more dear to God than prayer. And it is through prayer that man taps into God's chesed, loosely translated as magnanimous kindness.
The reader might have drawn the conclusion that the midrash is discussing so intently the idea of the shemoneh esrei because perhaps Abraham was in meditative prayer with God at the opening of the parsha. But the midrash points out to the reader that the message of the visit with God is not prayer, It is a visit of purpose- it is of bikur cholim, visiting the sick. It forms the body of an essay so to speak that the opening and closing and body paragraph are about chesed. Perhaps when we visit with God we are supposed to infuse ourselves with His essence- chesed.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא סימן א
ילמדנו רבינו: כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום?

Our teacher will teach us: How many blessings does one pray each day?
The rabbis taught: A person prays 18 blessings every day. And why 18?

כך שנו רבותינו: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה?

Rabbi Shmuel ben Nachman explains the number 18 as a reflection of the 18 times the patriarchs are mentioned as a unit in the Torah. The first is when Joseph invokes the patriarchs to obligate by oath the Israelites to take his body with them to the Promised Land when they leave Egypt. The last is when Moses is recapping that God has promised that him that he will not enter the Promised Land.

אמר רבי שמואל בר נחמן: כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובין בתורה. הראשון שבהם (בראשית נ:כד)"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" והאחרון (דברים לד:ד) "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר"

And if someone will challenge that there are 19 (mentions of the patriarchs as a unit, not blessings- more on that another time), understand that the citation is only of the first two patriarchs, not the three together, as it was being recited by the third patriarch, Jacob.

ואם יאמר לך אדם הרי הן תשע עשרה? שכך כתיב (בראשית כח:יג) "וְהִנֵּה יְדֹוָד נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר, אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" אמור לו, אין זה מן המנין שאין יעקב נמנה עמהן.

Rabbi Yochanan connects the 18 to the number of times the Torah testifies that Moses followed the command of God with regards to the construction of the Mishkan in the wilderness.

ור' יוחנן אמר כנגד שמונה עשרה צווים שבמשכן שהן בסוף ספר ואלה שמות. והן "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת מֹשֶׁה" שמונה עשרה פעמים.

Rabbi Simmon pins the 18 on the number of the vertebrae. Since the whole body is in the service of God, the whole body bends in prayer. [Of course here are by most counts 24 – 26 vertebrae- which ones was R'Simmon referring to?]]

ורבי סימון אמר, כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. שבשעה שאדם מתפלל וכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנאמר (תהלים לה:י) "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְדֹוָד מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלו"

Rabbi Simeon counts the 18 chapters of psalms that are titled mizmor that are from the beginning of the book of psalms through number 20 which has a well known verse referring to God answering in time of trouble.

ורבי שמעון אמר, כנגד מזמורים שמראש ספר תהלים עד (תהלים כ:ב) "יַעַנְךָ יְדֹוָד בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", לומר תענה בתפלתך. ולכך נאמר "יַעַנְךָ יְדֹוָד בְּיוֹם צָרָה", לכך נאמר בסוף שמונה עשרה מזמורים "יַעַנְךָ יְדֹוָד"

Rabbi Yehoshua ben Levi connects the 18 blessings to the 18 times God's name is mentioned in psalm 29 which is recited when the Torah is returned to the ark during the Shabbat morning service.

רבי יהושע בן לוי אמר, כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד (תהלים כט:א) "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַידֹוָד בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַידֹוָד כָּבוֹד וָעֹז"

The midrash makes an aside of exceptions to the rule of 18. On the major fast days in the time of the mishna the amida had 24 blessings. After which the midrash asks why on Rosh Hashanah, the New year, the amida for the musaf has nine blessings. The connection is to the 9 mentions of God in the prayer of Chanah, the mother of the prophet Samuel, which in Talmudic literature became the paradigm for silent devotional prayer.

ולמה מתפללין עשרים וארבע בתעניות?
כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קדשי הקדשים בתעניתו.
ולמה מתפללין בראש השנה תשעה ברכות?
אמר רבא בר חנינא כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה. (שמואל א, ב:א) "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר, עָלַץ לִבִּי בַּידֹוָד, רָמָה קַרְנִי בַּידֹוָד, רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי, כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶך"

The midrash returns to the topic of the shemoneh esrei. The 18 blessings recited each day are not in toto devoted to the praise of God. The first three and the last three are devoted to God. The 12 middle blessings are for human needs. Therefore, the midrash explains that the full 18 blessings are not recited on the Shabbat. The midrash offers the blessing of healing as an example. The recitation of the blessing for healing will remind the petitioner of the ill relative and diminish the enjoyment of the Shabbat. The Shabbat was given, teaches the midrash, for spiritual renewal and physical regeneration- not to induce anguish.

אתה מוצא שמונה עשרה מתפללין בכל יום, ואינן כלן לשבחו של הקדוש ברוך הוא
אלא שלש ראשונות ושלש אחרונות. ושתים עשרה ברכות כלן לצורכו של אדם. ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר. והשבת נתנה לישראל לקדושה לענג ולמנוחה ולא לצער. לכך מתפלל שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות והמנוחה באמצע.

The midrash continues to explore the unique character of Shabbat and offers the verse from Isaiah that is used in rabbinic literature to establish the idea of supreme rest and enjoyment and avoidance of work related interference.

ולפיכך אמר דוד (תהלים קיט:קסד) "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" אלו שבע ברכות שמתפללין בשבת. ואיזה? זה יום המיוחד והמנוחה שאין כיוצא בו שנאמר (שמות כ:ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁו" בכל דבר אפילו (ישעיהו נח:יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְדֹוָד מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר"

The midrash returns from its foray into the Shabbat to prayer. The lesson is that prayer is even more precious to God than the sacrifices on the time of The Temple.

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל, הוו זהירין בתפלה שאין מדה אחרת יפה הימנה, והיא גדולה מכל הקרבנות שנאמר
(ישעיהו א:יא-טו) " לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְדֹוָד שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ"

The Midrash continues to extrapolate from the above verses of Isaiah that prayer is greater than the sacrifices. So much so that the midrash states that even if a person is not worthy of having his prayers answered, God will answer his prayers.

מכלל שהיא גדולה מן הקרבנות. ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות חסד עמו כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו שכך כתיב בו (תהלים כה:י) "כָּל אָרְחוֹת יְדֹוָד חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו"
הקדמתי חסד לאמת, וצדק למשפט, שנאמר (תהלים פט:טו) " צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ"
אמר רבי שמלאי: תדע שכל דרכיו חסד, שהרי בתחלת התורה קשט את הכלה דכתיב,

God is so entwined with chesed that the Torah begins with chesed where God created Eve and ends with chesed where God buried Moses. God is also entwined in chesed that there is also chesed in the middle of the Torah-when God visits Abraham who is recovering from the surgery of the circumcision. This is the tie in to the opening verse of the parsha.

(בראשית ב:כב) "וַיִּבֶן יְדֹוָד אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" שכן בכרכי הים קורין לכלה בונה. ובסופה, קבר את המת (דברים לד:ו) "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" ובאמצעיתה בקר את החולה כיון שמל אברהם בא הוא ופמליא שלו ובקרו ממה שקראו בענין (בראשית יח:א) "וַיֵּרָא אֵלָיו יְדֹוָד בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"